בג"ץ צריך להודות: נכשלנו בגיוס בני הישיבות. לא הכול שפיט

ועדות הוקמו ופעלו, משרדי ממשלה עבדו במלוא המרץ, חוקים נחקקו, תקציבים הועברו, שביתות הוכרזו, הפגנות התרחבו, תקנות ותוכניות עבודה נעשו לאורך השנים על-מנת להילחם בעוני בישראל. כשחושבים על זה, האם לא מדובר על בזבוז משאבים משווע? ניתן היה פשוט לעתור לבג"ץ ולבקש כי יורה על מיגור העוני בתוך שנה ממועד מתן פסק הדין.

● "הם ימנים צעצוע, אני ימני אמיתי": אחרי הסערה, עו"ד דוד חודק מגיע לראיון בלעדי 
● "כמו לשפוך בנזין על המדורה": גם מהפכה משפטית בהשהיה מסוכנת לכלכלה | אורי פסובסקי, טור סופ"ש 

לא, אני לא באמת מאמין בשטות הזו. אבל נדמה כי זה פחות או יותר היה הלך המחשבה של שופטי בג"ץ כאשר פסלו את חוק הגיוס וחייבו את השוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי.

שורשה של ההתדיינות בבג"ץ סביב גיוס בני הישיבות החל עוד ב-1970. בג"ץ דחה אז את העתירה של קצין במיל' בשם יצחק בקר, שטען כי הפטור שניתן על-ידי שר הביטחון ל-5,000 בני הישיבות החרדיות מהווה "אפליה בלתי מוצדקת, שמקורה בשיקולים זרים למטרת החוק, דהיינו, שיקולים מפלגתיים הכרוכים בהרכבת הממשלה או שיקולים מדיניים או דתיים".

הד מתקופה אחרת

השופט אלפרד ויתקון דחה את העתירה. אצטט את דבריו שהיום נשמעים כאילו נכתבו בפלנטה אחרת: "התרעומת אינה אפוא אלא תרעומת ציבורית קיבוצית (קולקטיבית), והעותר אינו שונה מכל איש אחר מאותו ציבור הרואה פסול בשחרורם של אנשים, שבעיניו אינם אלא משתמטים. אך כאמור, אף פעם לא נזקק בית המשפט לתרעומת שאינה אלא ציבורית קיבוצית, הן מהטעם שאין זכות עמידה לאדם שאינו מבקש דבר לעצמו אלא אך ורק לשלול דבר מהזולת, והן מהטעם שבית המשפט נזהר מלהיגרר לוויכוח ציבורי כללי, שהוא כולו ויכוח לשמו, ושמוטב להשאירו בידי הגורמים הפוליטיים האחראים לכך".

ויתקון הוסיף כי "אם ניזקק לעתירה זו, נצטרך להיזקק לכל עתירה נגד הממשלה, למשל, בקשר למסים שלא נגבו כדין או בקשר להוצאות שהוצאו ולא בהתאם לתקציב, שאיש מן הציבור מתנדב להביא לפנינו. סבור אני כי עלינו לדחות את הניסיון להפוך את בית המשפט לזירה לוויכוחים כאלה. הוא אינו מסוגל לעמוד במעמסה זו".

ב-1981 שוב נזקק בג"ץ לעתירה דומה. השופט יצחק כהן דחה את העתירה של עו"ד יהודה רסלר, תוך שקבע כי "הנושא שלה אינו מן העניינים שיכולים להיות נדונים בבית המשפט". לדברי השופט כהן, "מכיוון שהשאלה, אם יש או אין לגיס תלמידי ישיבות, היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש להשאיר את פתרונה בידי הגורמים הפוליטיים".

הפתח שהשאיר אהרן ברק

ב-1986 עתר רסלר בשנית. הפעם דנו בעתירה הנשיא מאיר שמגר, המשנה לנשיא מרים בן פורת והשופט ולימים הנשיא אהרן ברק. הפעם ברק כבר קבע כי הסוגיה שפיטה, וכי עומדת לעותר זכות עמידה. ברק דחה אומנם את העתירה בפסק דין מקיף, אך הותיר פתח להתערבות עתידית. לדבריו, "קיים גבול, שאותו אין שר ביטחון סביר רשאי לעבור. הכמות עושה איכות. בעניין זה לא הרימו העותרים את הנטל המוטל עליהם להראות כי הפגיעה בביטחון אינה קלה".

בשנת 1997 דן בג"ץ בסוגיה זו פעם נוספת. הנשיא ברק קבע כי העתירה תידון בפני הרכב של 11 שופטים. ברק פסק כי על-פי המצב כיום בו כמות הלא משרתים גדלה מאוד, שר הביטחון מפעיל את סמכותו בעניין דחיית השירות של בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם", על-פי הכרעה עקרונית שהסמכות לקביעתה נתונה בכלל בידי הכנסת. "הפעלת סמכות זו, במתכונת זו, היא אפוא, שלא כדין". בג"ץ השהה את יישום פסק הדין ב-12 חודשים, כדי "לאפשר לשר הביטחון או לכנסת לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה זו על כל השלכותיה".

בג"ץ העביר כאמור את הסמכות לכנסת, אולם נתן לכנסת זמן התאקלמות. כך הוקמה "ועדת טל", ובמקביל התבקשו שוב ושוב ארכות לצורך חקיקת החוק. למעשה, חוק הגיוס החדש נחקק רק בשנת 2002, כשנתיים לאחר שבג"ץ סירב לתת ארכות נוספות.

עוד ועוד ארכות

לא נאריך, אולם נציין כי בסופו של דבר הנשיא דחה עתירה ב-2006 שביקשה את פסילת החוק, אך הכין את הקרקע המשפטית לפסילה עתידית, כפי שאכן קרה בשנת 2012. הפסילה לא הועילה ברובד המעשי, והחרדים לא גויסו. בעקבות יציאת יש עתיד מן הקואליציה והחלפתה במפלגות החרדיות, חוקקה הכנסת חוק חדש שנועד להתגבר על פסיקת בג"ץ, אלא שגם הוא נפסל שנתיים לאחר מכן, בספטמבר 2017. בין העותרים נמנה עו"ד איתן גינזבורג וגם מפלגת יש עתיד. בהמשך נחזור אליהם.

השופט נעם סולברג בעמדת מיעוט סבר כי יש לדחות את העתירות. לדבריו, "ראשיתה של הסוגיה שהונחה לפתחנו איננה אפוא בעולם המשפט, גם לא אחריתה. המשפט הוא שחקן, אחד מני רבים, אך לכוחו משמעות מוגבלת. הכרה בכך היא נקודת המוצא; בנדון דידן, זוהי גם נקודת הסיום - לעת עתה". סולברג היטיב לתאר את הצורך בהכרה במגבלותיו של המשפט: "הדין נוקב ונוקב, וההר בשלו".

בספטמבר 2017 פסל בג"ץ את החוק, אולם קבע כי "בטלותו תיכנס לתוקף בעוד שנה מהיום". אנו בשלהי אפריל 2023, ובג"ץ נתן בינתיים 15 (!) דחיות לביצוע. חלק מן הדחיות ניתנו גם לבקשת העותרים. הכיצד?! ובכן, מאז שהוגשה העתירה ומאז שנפסל החוק הצטרף עו"ד גינזבורג לרשימת כחול לבן ונכנס לקואליציה. מפלגתו של שר הביטחון בני גנץ הגישה את הדחייה בניסיון להגיע להסכמות. כך עשתה גם יש עתיד, עותרת נוספת, כאשר הייתה חלק מן הקואליציה. הרי למדנו שאפילו העותרים עצמם, כשהם נדרשו ליישם את פסק הדין אותו הם עצמם דרשו, הבינו את המורכבות הגדולה ושלא מדובר ב"זבנג וגמרנו", וביקשו ארכות נוספות למימושו.

סולברג הזהיר על כך מראש את שופטי ההרכב. "מקרא דעת הרוב עשוי להתקבל הרושם כאילו 'הפתרון האידיאלי' מונח בקרן זווית, אלא שהממשלה והכנסת, ברפיונן וחוסר נחישותן, נמנעות מלבוא וליטול; ולא היא. לא במדע מדויק עסקינן, ו'נוסחת פלא', כך נראה, אינה בנמצא. חוששני כי ביטולו של הסדר הגיוס, וחקיקת הסדר חדש תחתיו (שספק רב עד כמה יהא שונה מקודמו), לא ישימו סוף וקץ לצרת אי-השוויון בנטל; אדרבה".

לדעתי, טוב יעשה בג"ץ אם ימחל על כבודו, או למעשה ישמור על כבודו ויפסיק להתבזות עם הצפצוף על פסק הדין ובקשות הארכה הבלתי נגמרות. הלוואי ששופטי בג"ץ יבינו כי השופט ויתקון צדק לפני 50 שנה, וכך גם השופט סולברג.

המצב הנוכחי רחוק מאוד מלהיות מושלם. גם נקודה זו צוינה היטב על-ידי סולברג, שאמר: "אם באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על בטלותו של הסדר הגיוס, לא היה זה מחמת שמצב הדברים הנוכחי משביע-רצון; נהפוך הוא. דבריו של חברי, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, על הייאוש והתסכול לנוכח 'הכשל המוסרי העצום', כמו גם דברי חברי השופט ניל הנדל על חשיבותו הרבה של השירות הצבאי כחובה דתית יתר על היותו חובה חוקית ומוסרית, משקפים היטב את תפיסתי".

אני מאמין שבג"ץ צריך לאמץ את עמדת ויתקון כי לא הכול שפיט, והכנסת צריכה להתמקד בתמריצים כלכליים משמעותיים למשרתים על פני אלה שלא משרתים. פתרון מושלם זה לא, אך הוא ודאי עדיף על המשך משחק החתול והעכבר עד שנת 2847.