פרויקטים מורכבים שהאמריקאים לא רצו: החברות שהפכו את ישראל למעצמת שבבים

עשרות שנים לפני שהפכה ישראל למוקד מומחיות בתחום הסייבר, הפינטק וטכנולוגיות פרסום, התבססה התעשייה המקומית דווקא בעולמות החומרה. אלרון, אלביט, אלסינט, אורבוט, אופטרוטק וסאייטקס היו כולן חברות שהתמחו במכונות כבדות או בציוד ביטחוני. אורבוט, למשל, פיתחה מכונה לבדיקת מעגלים חשמליים, סאייטקס פיתחה את מכונת ההדמייה הרפואית הישראלית הראשונה וסאיטקס עסקה תחילה במכונות למפעלי טקסטיל לפני שעברה להרכבת מכונות לדפוס תעשייתי.

● הקפיטליזם של מפא"י והתעשייה הצבאית: כך הוקמה אומת הסטארט-אפ

במקביל להן - התפתחה תעשיית השבבים הישראלית כזרוע של ארבע ענקיות הטכנולוגיה באותה התקופה: אינטל, מוטורולה, נשיונל סמיקונדקטור ו-IBM. במידה רבה, המרכזים המרוחקים שהוקמו בישראל על ידי כל אחת מהחברות האלה, קיבעו את מעמדה הדומיננטי של ישראל בתחום - עוד הרבה לפני שזו הפכה לאומת הסטארט-אפ. בזכותן, ישראל היא מרכז פיתוח אסטרטגי בתחום החומרה עבור חברות כמו אפל, אמזון, גוגל ואנבידיה.

אינטל חיפה: קיבלו את הפרויקטים שהאמריקאים לא רצו

מאז הקמתה ב-1968 ועד לתחילת שנות השמונים, אינטל עוד לא נחשבה שחקנית מרכזית בשוק המעבדים. מרבית פעילותה התרכזה בארצות-הברית וכמעט בלתי אפשרי היה לנחש שמרכז הפיתוח הקטן שהקימה בחיפה, שכלל בראשיתו ארבעה עובדים בלבד, יהפוך למרכזי בחשיבותו ובהיקפו לחברה כולה. כיום מעסיקה אינטל 14 אלף איש בישראל, כולל עובדי מובילאיי, והיא המעסיקה הפרטית הגדולה במשק.

סיפורה של אינטל בישראל מתחיל דווקא בחברה אחרת, IBM שפיתחה והפיצה את המחשב האישי המסחרי הראשון ב-1981. טרם יציאתו לשוק התלבטה IBM בין מספר מעבדים שפותחו בחברות שונות, ביניהן מוטורולה ואינטל, ולבסוף בחרה במעבד 8088 (וריאנט של המעבד 8086) של אינטל, מה שהוביל להפיכתה של האחרונה לכוכבת בינלאומית במונחים טכנולוגיים וכלכליים.

המעבד, שהושק עוד ב-1979, היה חדשני ופורץ דרך, כאשר חלק מורכב מתהליך הפיתוח התקיים במרכז הפיתוח והמחקר שהקימה אינטל העולמית בישראל רק שנים ספורות קודם לכן, ב-ב1974. בשנה טרם הקמת המרכז בארץ, 1973, אינטל התקשתה למצוא ולגייס מהנדסים חדשים בקליפורניה. דב פרוהמן, פרופסור להנדסת אלקטרוניקה ומדעי המחשב שהצטרף לאינטל בשנותיה הראשונות והפך לדמות מרכזית וחשובה בה (בזמן עבודתו באינטל המציא פרוהמן את ה-EPROM - רכיב זיכרון הניתן למחיקה ולתכנות - מ"ג וא"ג), העלה את ההצעה להקים מרכז מחקר ופיתוח בחיפה.

הצוות הראשוני שגייסה אינטל בארץ כלל שלושה מהנדסים וסטודנט אחד מהטכניון, רפי נווה, שלימים יכהן כמנכ"ל אינטל ישראל. בשנים הראשונות קיבלו המהנדסים הישראלים פרויקטים קטנים ולא חשובים, "פירורים" כפי שהדבר כונה אז בידי העובדים, אך השינוי הגדול ביחס למרכז הפיתוח הישראלי התרחש הודות למעבד 8086, המוצר שהפך אותה למתחרה מובילה ופורצת דרך בשוק המעבדים העולמי.

 הצוות המייסד של מרכז הפיתוח של אינטל בחיפה, 1974 / צילום: באדיבות אינטל

הצוות הישראלי קיבל על עצמו כחלק מתהליך הפיתוח הכללי את משימת פיתוח המאיץ המתמטי הנלווה. "הפרויקט הזה היה כל כך מסובך שאף אחד בקליפורניה לא רצה להתקרב לזה" מספר נווה לגלובס. באותו הזמן נשלח נווה לארה"ב כדי לנסות ולהבין אם ואיך יכול הצוות הישראלי להשתתף בתהליך הפיתוח.

"אחרי שבועיים צלצלתי למנהל הפעילות שלנו, ואמרתי לו שהם צודקים - זה פי שלוש יותר מסובך מהמעבד עצמו אבל כולם יודעים את זה, אז מה יש לנו להפסיד? ניקח את זה על עצמנו." במשך כשנה וחצי, צוות קטן של מהנדסים ועורכי מעגלים עמל על פיתוח המאיץ המתמטי. פיתוח המוצר והצלחתו של המעבד 8086 שמו את מרכז הפיתוח בישראל על המפה, והיוו חותמת לכך שלצוות הישראלי ישנן יכולות להתמודד עם פרויקטים גדולים, מסובכים וחשובים. "שלושת ההישגים של 8086", אומר נווה "היו ההבנה שהצוות הישראלי מוביל ביכולותיו, אמינות החישובים והמיצוב של אינטל כמובילה בתחום המחשוב האישי. אינטל ישראל נראתה אחרת אחרי 1980".

דדי פרלמוטר, שהיה סגן נשיא בכיר באינטל העולמית מספר: "באינטל ישראל נוצר מיזוג די מעניין, מצד אחד של אופי ישראלי מאוד יזמי שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות ומצד שני זה הסדר, הארגון, התכנון והדייקנות שהיא קריטית למוצרים מאוד מורכבים. גם הריחוק מהמפקדה, מהמטה בארה"ב מייצר מצב שבו יש פחות תלות בתפיסות העולם שמסתובבות שם. הריחוק הזה עוזר לחשוב אחרת".

נשיונל סמיקונדקטור: מפעל השבבים הראשון שהפך לטאואר

צבי סוחה הוא אחד מבכירי המהנדסים הישראלים המשפיעים ביותר, למרות ששמו כמעט ואיננו מוכר בציבוריות הישראלית. אבל סוחה אחראי על הבאתן של שתי חברות ענק לישראל שבמידה רבה עיצבו את תעשיית השבבים, לא פחות מדב פרוהמן. ב-1978 הביא סוחה את נשיונל סמיקונדקטור, חברת רכיבים חשמליים אנלוגיים שהפסיקה את פעילותה כבר לפני יותר מעשור - אך הותירה את חותמה בישראל.

גיורא ירון - לימים מנכ"ל מרקורי ישראל ואיתמר מדיקל - החל לעבוד לאחר שהשלים את הפוסט דוקטורט שלו בקליפורניה במשרדי החברה כפיזיקאי, וחמש שנים לאחר מכן הביא את נשיונל לפתוח את מפעל הייצור שלה במגדל העמק. ב-1985 נחנך המפעל שזכה לאחר מכן לשם טאואר סמיקונדקטור - סיפור הצלחה ישראלי שנרכש בידי אינטל בשנה שעברה ב-5.8 מיליארד דולר במטרה להרחיב את יכולות הייצור שלה. בתור אתר הפיתוח שלה נבחרה יוקנעם - לאחר התלבטות בין ישראל לבין אירלנד, בשל הסובסידיות הנדיבות שהציעה העיר.

 גיורא ירון מימין, פיטר ספראג יו''ר נשיונל סמיקונדקטור במרכז / צילום: באדיבו גיורא ירון

"לא הרבה מכירים בעובדה שחברות רב לאומיות הן אלה שהביאו לפיתוח ישראל כסטארט-אפ ניישן", אומר ירון לגלובס. "אמנם, כבר היו פה חברות כמו אלביט, סאיטקס. אבל הבעיה היא שהמהנדס ישראלי הממוצע, או המנהל הישראלי הממוצע, היה טכנולוג טוב שהרבה פעמים בא מאחת היחידות הצבאיות אבל לא ידע הרבה על שיווק או מכירות. כל הדברים שהופכים פרויקט פיתוח למוצר ושאפשר לבנות ממנו חברה - את זה למדנו מהאמריקאים".

ב-2005 נמכר מרכז המחקר והפיתוח של החברה בהרצליה לווינבונד הטייואנית לפי שווי של 50-100 מיליון דולר, לאחר שהחברה האמריקאית החליטה להתמקד ברכיבים אנלוגיים: המרכז בהרצליה עסק בשבבים דיגיטליים המיועדים לשרתים. לימים, יהפוך התחום לתעשייה לוהטת שבמרכזה חברות ענק כמו אמזון ואינטל - אך נשיונל סמיקונדקטור כבר לא תשחק בו תפקיד. עם זאת, כמה מהמנהלים הבכירים בנשיונל - בהם צבי סוחה עצמו - הפכו לצוות המייסד שנים קודם לכן במרכז הפיתוח של מוטורולה סמיקונדקטור - ענקית התקשורת שפעילה בישראל כבר משנות השישים.

 גיורא ירון והצוות שלו מתראיינים למוזיאון CMU-CAMPUTER HISTORY MUSEUM / צילום: באדיבות גיורא ירון

מוטורולה סמיקונדקטור: המבשרת של תעשיית האוטוטק הישראלית

מוטורולה התמקמה בישראל כבר ב-1964 כמרכז הפיתוח הראשון שלה מחוץ לארה"ב, בין השאר בשל הריכוז הגבוה של ארגוני ביטחון וקרבה בין התעשייה לצבא. הסניף שהוקם בגבעתיים על ידי משה בסין קיבל אחריות הן על מכירת מכשירי קשר בישראל, אפריקה ואפילו איראן של השאה, ובהמשך פותחו בה מכשירי הקשר הדיגיטליים הראשונים, שהפכו ברבות השנים למכשיר המירס ורשת הטטרה הצבאית ואומצו על ידי צה"ל, משטרת ישראל וארגונים נוספים. בהמשך, היה מעורב המרכז הישראלי גם בפיתוח מסופי תקשורת לחברות השילוח והדואר דויטשה פוסט, פדרל אקספרס ו-UPS - שתקשרו ביניהם באמצעות הטכנולוגיה הישראלית, בעידן שבו עוד לא התקיימה תקשורת סלולרית.

צבי סוחה שייסד את נשיונל סמיקונדקטור בישראל החליט לעזוב אותה בעקבות חילוקי דעות עם ההנהלה. בפגישה שערך עם מרי גולדמן, יהודי-אמריקאי עם רגשות חמים לישראל שכיהן אז בתפקיד בכיר במוטורולה העולמית, שכנע אותו סוחה להקים מרכז בישראל - בהתבסס על קבוצת יוצאי נשיונל. סוחה הביא למוטורולה כמה מבכירי מהנדסי השבבים הישראלים של אותה התקופה מנשיונל סמיקונדקטור בהם ישראל קשת ויהודה שווגר ובתחילת 1982 יצאה לדרך מוטורולה סמיקונדקטור שקבעה את מקום משכנה בגבעתיים ולאחר מכן התרחקה לצומת ההלכה ברמת גן.

מוטורולה סמיקונדקטור הפכה לפריסקייל בשנת 2004 ופוצלה ממוטורולה העולמית, והחל מ-2008 ספגה מהלכי קיצוצים ופיטורים, עד סגירת הסניף בישראל ב-2016. במקביל, היא מוזגה ל-NXP, אך ללא הפעילות הדיגיטלית שפותחה בישראל.

למרות הסוף הטראגי, היוותה מוטורולה סמיקונדקטור את הבסיס בישראל לפיתוח מעבדי תקשורת בין מכשירים. בפרט, הניחה החברה את היסודות לפיתוח שלוש תעשיות בישראל: תקשורת מהירה בין מחשבים (ISDN), שהיוותה את הבסיס לפיתוח טכנולוגיות פס רחב בישראל, בחברות כמו "פסעבה" וקבוצת רד; תקשורת דיגיטלית בפנים הרכב - שהיוותה את הבסיס לחברות האוטוטק בישראל: אלחנן רושניק, מראשוני מהנדסי השבבים במובילאיי הגיע ממחלקת הרכב של מוטורולה סמיקונדקטור; ועיבוד אותות (DSP) - שהיווה את הבסיס לחברות ישראליות בולטות שקמו לאחר מכן, בהן DSPG ו-DSPC הישראליות.