ב־2018, במלאות עשור לאסון הפיננסי הגדול ביותר של זמננו, זה הנקרא באמריקה 'המיתון הגדול' (ידוע בארץ יותר כ'משבר הסאב־פריים'), גלריה גדולה של נאשמים ושל חשודים ניצלו חיים בכלי התקשורת. אבל היה גם גיבור אחד: ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן (JP Morgan chase).
● הטלטלה בשווקים מאיימת על בנק נוסף שחביב על ההייטקיסטים
● בג'יי.פי מורגן בונים על הלקוחות העשירים שהיו לבנק פירסט ריפבליק
● ג'יי.פי מורגן ירכוש את בנק פירסט ריפבליק אחרי שקרס
הוא הערים על כל מתחריו; מי שקנו מניה של ג'יי.פי מורגן יום אחד לפני התמוטטות לימאן בראדרז, בספטמבר 2008, קצרו רווחים אסטרונומיים בעשר השנים הבאות. עד 2018 היא שילשה את ערכה. פרשן באתר הפיננסי CNBC, יו סון, כתב אז: "ההיסטוריה של הפיננסים באמריקה זרועה דוגמאות של מנהלים בכירים הנמנעים מלהכיר בשגיאותיהם בזמן, כפי שהוכיחה נפילת לימאן. אבל בהנהגת דיימון, היה לנו בנק המרומם מחשבה עצמאית ומקבל אחריות לשגיאותיו".
אחד ממצוטטיו של סון ייחס לדיימון "תרבות", זאת אומרת מזג, גישה והרגלים ש"אפשרו לג'יי.פי מורגן להתכונן לקראת המשבר ולנווט אותו בהצלחה גדולה הרבה יותר מזו של האחרים".
השבוע, ג'יימי דיימון השליך גלגל הצלה למערכת הבנקאית, כאשר השתלט על 'פירסט ריפבליק בנק' הטובע. בזמן כתיבת הרשימה הזו, ביום רביעי בבוקר, עדיין לא ידענו אם הגלגל הזה הספיק, אבל ידענו שרק דיימון היה יכול להשליך. היסטוריונים יצטרכו לפסוק אם הוא היה הגיבור של משבר 2023.
מוטב כמובן לזכור, כי האיש החוזר ומועלה על נס הוא גם האיש שעודד את הכפופים לו לקבל עליהם סיכונים בלתי מתקבלים על הדעת. המסתכן המפורסם ביותר הוא 'הלווייתן מלונדון', שהימר על אגרות חוב, ועלה לבנק 6.2 מיליארד דולר לפני עשר שנים ויותר.
הסנאט של ארה"ב האשים אז את ג'יי.פי מורגן, כי היא "היתלה ברשויות הפיקוח והוליכה שולל את המשקיעים". דיימון הדיח את המנהלת הבכירה שאליה היה כפוף הסוחר המהמר.
עילעול בארכיון מלמד, כי דיימון דווקא עודד את המנהלת הזו, בפומבי, לקבל עליה סיכונים. פגישה מפורסמת עם עובדיו שנתיים וחצי לאחר התמוטטות לימאן כללה הפצרה חוזרת ״להיות נועזים״. הוא עצמו לא שילם כל מחיר על העזתו המופקרת של הלווייתן. כאשר נשאל (ב'ניו יורק טייימס', אוקטובר 2012) מדוע לא שעה לאזהרות של אחד מבכירי עובדיו, הוא הגיב בזלזול. "האמת, לא מזיז לי מה אומרים לי הפקפקנים". מועצת המנהלים קיצצה בשנה ההיא את שכרו בחצי, ל־11.5 מיליון דולר.
נועד להשליט סדר
אוקטובר הוא זמן מסורתי של חורבן פיננסי. יש לזה כל מיני סיבות היסטוריות, קשורות ולא־קשורות. לפני 115 שנה, באוקטובר 1907, התרגש ובא חורבן על המערכת הפיננסית של ארה"ב. אילו התממש, אפשר שכל המאה ה־20 הייתה נראית אחרת; שהיא לא הייתה הופכת ל'מאה האמריקאית'.
קריקטורה פוליטית מ־1911 המתארת את כוחו של מורגן על הכלכלה, ביחס להשפעתה של ממשלת ארה''ב / צילום: ויקיפדיה
הפאניקה של 1907 פרצה מסיבות קלאסיות ובאופן קלאסי. תאוות הבצע של סוחר אחד או שניים התחילה תגובת שרשרת, שאיימה על שלומה של כל המערכת הבנקאית. קופות הבנקים התרוקנו. נשיא הבורסה של ניו יורק הודיע לג'יי.פי מורגן כי כלו כל הקיצים, והוא מפסיק את המסחר ונועל את הדלתות. רגע אחד, באה התשובה, אנחנו נמצא פתרון. והם מצאו.
את ג'יי.פי מורגן הנהיג בימים ההם מי אם לא האיש שהעניק לבנק את שמו, ג'ון פירפוינט מורגן. הוא לא היה סתם הבנקאי החשוב ביותר באמריקה. אפשר לטעון שהוא היה האיש החשוב ביותר באמריקה, ובחוכמה שלאחר מעשה, אולי החשוב ביותר בעולם.
הוא נולד ב־1837 ומת ב־1913. התאריכים מדהימים, מפני שהן חופפים בדיוק מלא לזמן שבו אמריקה חדלה לפקח על הבנקים שלה. ב־1837 ארה"ב פירקה את הבנק המרכזי (טוב, לא בדיוק; אבל המוסד הקרוב ביותר להיות בנק מרכזי), ועברה אל 'בנקאות חופשית'. היא חזרה וכוננה בנק מרכזי של ממש (עם תכונות אמריקאיות מיוחדות) ב־1913.
מה אפשר להגיד חוץ מזה שג'יי.פי מורגן, בנו של בנקאי, נועד כנראה מיומו הראשון להשליט סדר באנרכיה הפיננסית. ברבות הימים הוא נעשה תחליף של איש אחד לבנק המרכזי. אליו פנתה המערכת כדי להינצל מפגיעותיהם המרות של 'מחזורי העסקים', הלוא הם ה'בום' וה'באסט'. אליו המערכת פנתה ב־1907, כאשר הבנקים חישוב להתמוטט.
שר אוצר בתור עוזר אישי
נשיא ארה"ב בימים ההם היה טדי רוזוולט המופלא, אולי הנשיא הבלתי רגיל ביותר שישב בבית הלבן. הוא חרק שיניים ונשך שפתיים, מפני שהפופוליסט הנועז הזה קיווה לגמול את אמריקה בדיוק ממורגן ומבני־דמותו. טדי ר. היה שנוא נפשם של ה״טראסטים״, הלוא הם ריכוזי ההון והכוח, שהוחזקו בידי קומץ קטן של מולטי־מיליונרים.
ב־1907 לא היתה לו ברירה. מורגן היה היחידי שכל בעלי ההון הגדול היו מוכנים להיענות לדרישותיו. תושייתו, זריזותו ונחישותו הצילו את אמריקה. הנשיא נאלץ לפרסם הודעה פומבית להודות לשר האוצר שלו ולֹ"אנשי העסקים השמרנים וכבדי המשקל, אשר לעת המשבר הזו נהגו במידה כזאת של חוכמה ושל אחריות ציבורית". ללמדך מה היה גדול תפקידו של מורגן, אחד הביוגרפים של רוזוולט, אדמונד מוריס, מתאר את תפקידו של שר האוצר במשבר ההוא כשווה ערך ל"עוזר אישי" של מורגן.
מאורעות 1907 הבהירו גם לאחרוני הספקנים, שאת גורל הפיננסים של אמריקה אי אפשר עוד להפקיד בידי קומץ של אנשי כספים מלב וול סטריט, שאינם סרים לפיקוחו של איש. הבנק המרכזי קם ב־1913. יש היסטוריונים הרואים באקט הקמתו את הפתיחה האמיתית של 'המאה האמריקאית', במובן הזה שבלעדיו לא היה אפשר להעלות ממשלה מודרנית.
ההודאה המפתיעה באשמה
אין לנו כמובן כל ידיעה מה יקרה בימים הבאים. אפשר שהתערבותה של ג'יי.פי מורגן לא תחזיר את היציבות למערכת. מעניין להיזכר כי באוגוסט שעבר, דיימון העריך כי יש "סיכוי של 20%־30% למשהו גרוע יותר" ממיתון. הוא לא ציין למה הוא מתכוון. אך נכון לזמן כתיבתו של הטור הזה, ג'יימי דיימון הציל את הפיננסים של אמריקה, ואולי של העולם. הוא לא עשה כן בדיוק באותו האופן שהאב המייסד של חברתו עשה, אך כמו מורגן, הוא היה חסר תחליף.
האירוניה שאנחנו טועמים כאן נוגעת לנשיא ולבנק המרכזי.
ג'ו ביידן, בדומה לרוזוולט, הוא אויב ההון הגדול. הוא מילא תפקיד חשוב בחקיקה המקיפה שאומצה ב־2010 להחמיר את הפיקוח על הבנקים. ג'יימי דיימון לחם נגד החקיקה ההיא, והצליח לצמצם את היקפה בימיו של דונלד טראמפ. השבוע דיימון הציל את ביידן מתוצאות הצמצום. אשר לפדרל ריזרב, שקם לפני 110 שנה כדי למנוע חזרה על 1907, הוא הפתיע בשבוע שעבר בהודאה באשמה. הוא לא עשה די הצורך כדי למנוע את המשבר הנוכחי, אמר. מאוקטובר 1907, ג'יי.פי מורגן מחייך מתחת לשפמו העבות.
אתם עדיין זקוקים לי, הוא אומר, וטופח על שכמו של ג'יימי דיימון.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
