הפינוי של קריית שמונה פוגש את העיר הצפונית דווקא כשהחלו בה ניצני שינוי

כתבה זו פורסמה לראשונה בחודש מאי לפני מלחמת חרבות ברזל ומפורסמת מחדש בעקבות ההחלטה לפנות את תושבי העיר בעקבות המתיחות בגבול הצפוני

בשעת 11:00 בבוקר, ביום שרבי ומהביל, אנחנו מחנים את הרכב בחניית כורכר בלב שכונה ותיקה בקריית שמונה. בניין דואר קטן, שנראה כאילו נבנה בתקופת קום המדינה, עומד נטוש וחבוט, עד שגבר מבוגר מגיע להוציא דבר דואר מאחת התיבות ומאותת שהוא פעיל. בעודנו מחכים, פונה אלינו אישה זרה ושואלת אם אנחנו צריכה עזרה. בלי להמתין לתשובה היא מצביעה לעבר בניין נמוך ואומרת "שם המרפאות". אנחנו מודים לה בנימוס, למרות שלא לשם כך הגענו. דקה לאחר מכן עוברת תושבת נוספת ומציעה להראות לנו את המרפאות. כולם נחמדים וכולם יודעים איפה המרפאות הנסתרות, אבל אנחנו הגענו לראות את הנחל.

● האופוזיציונר ההונגרי שמזהיר: "עוד לא חציתם את הקו האדום, תעצרו" | ראיון
● מנכ"ל תדיראן משה ממרוד: "בכל פעם שאני עולה מדרגה אני מרגיש את המתחרה רודף אחריי" | ראיון
● מה קורה כשתושבי כפר קטן בקניה מקבלים פתאום כסף בחינם 

 פארק הזהב / צילום: אייל מרגולין

בלב העיר הפרברית הוותיקה קצת קשה לדמיין שעובר נחל, אבל כשירדן ארליך, מנהל אגף תעשייה, עסקים ותיירות בעיריית קריית שמונה, מגיע ומוביל אותנו דרך גדר שיחים טבעית לצד השני של החניה, אנחנו מגלים פלא טבע ממש: מים צלולים ונקיים זורמים ומפכפכים בדרכם לבריכת טורקיז רדודה. אנפות ושלדגים טובלים במים. מסביב עצים מוריקים, גשרוני עץ וספסלים קטנים. באותה השעה משתכשכים שם תלמידי תיכון דנציגר בעיר, שבאו לטיול צ'ופר על הישגיהם בלימודים.

 הנחל המשוקם / צילום: אייל מרגולין

על רקע הפסטורליה הזאת בולטים בניגוד מושלם בנייני רכבת ישנים שצבעם דהה עשרות שנים קודם לכן, מעוטרים בכתמי גשם שחורים עצומים. חלונות הדירות בהם מופנים לצד השני. "זה כמו לגור סמוך לפארק הירקון, רק שפה התעלמו מהטבע הזה 50 שנה", אומר ארליך. "זה בדיוק שינוי הפרדיגמה שאנחנו צריכים לעשות".

כשארליך מדבר על השינוי שנדרש בקריית שמונה הוא בראש ובראשונה מתייחס לפרויקט שיקום הנחלים השאפתני של העירייה, שהוא אחראי עליו. "עד לפני 20 שנה מדינת ישראל שאבה את כל המים מהנחלים בעיר עבור נביעות ומקורות. הם היו מטרד, דבר שצריך לטהר ולהעלים, כי בקיץ הם היו מביאים יתושים. בשנת 2000, בעקבות מאבק אזרחי ובג"ץ, מקורות שחררה חלק מהמים ונוצרה תחייה של הטבע. בעשור האחרון נפסקה השאיבה מהנחל וקיבלנו נדוניה של נחל - אלא שאף אחד לא רואה אותו, הוא כולו מבוטן ולא מממש את הפוטנציאל שלו. היום בכל קיבוץ רואים נחל יפהפה וגדות מטופחות ומדשאות סביב. אצלנו כל המרחב העירוני הפנה אליו עורף, הבניינים נבנו עם הגב אליו. החלטנו לקחת את הנחל ובתכנון אסטרטגי נכון, עם מעורבות אקדמית, עסקית, פילנתרופית וחברתית, הפכנו אותו לזרז לשינוי שאנחנו מבקשים לעשות בעיר".

ובאמת, "שינוי" היא כנראה מילת המפתח בסיפור החדש של קריית שמונה. עד לא מזמן העיר, שאפשר לחצות בנסיעה של חמש דקות מקצה לקצה, לא נתנה לאף אחד כמעט סיבה לעצור בה. אנשים היו עוברים שם בדרכם לטיולים במסלולי הטבע בצפון, ללינה בצימרים באחד הקיבוצים מסביב או בדרך למאפה בפטיסרי שהם ראו באינסטגרם באחד היישובים או הנחלים ממש מעבר לפינה, אבל שום דבר לא משך אותם להישאר ולבלות בה. לאורך השנים דבקה בקריית שמונה תדמית של פריפריה ענייה ולא אטרקטיבית שזקוקה לסיוע ממשלתי כדי לשרוד.

 בניין מגורים בעיר / צילום: אייל מרגולין

אלא שבשנים האחרונות נראה שהתמונה משתנה. פרויקט שיקום הנחלים, שבו השקיעה העירייה כ־15 מיליון שקל ולטובתו אף שכרה את משרד אדריכלי הנוף שתכנן את טיילת נמל תל אביב, הוא רק הפרק הראשון בסיפור החדש של קריית שמונה. "הנחלים הם חלק ממיתוג מחדש של קריית שמונה, שעדיין נתפסת בעיני הרבה אנשים כעיר של הקטיושות, המסכנות והעוני. אנחנו עובדים כבר כמה שנים על הפיכתה למקור לגאווה".

ובאמת, מספיק לנסוע ברחוב הראשי כדי להבין שמשהו קורה בעיר. במרכזה, לצד הבניינים הישנים, חנות הפוטו המיתולוגית, חנות התכשיטים של פעם, באסטת הירקות הוותיקה וסוכנות הביטוח בפסאז' האפרורי, צצו מבנים חדשים, בהם Margalit Startup City Galil, מרכז החדשנות שהקים היזם אראל מרגלית, המאכלס עשרות סטארט־אפים, גופי אקדמיה ומחקר - רובם בתחום הפודטק והאגרוטק, משרדי חברות כמו סיסקו, סולאטו, WITI וגם את משרדיהם הצפוניים של פירמות ראיית חשבון ועריכת דין מוכרות כמו דלויט, פישר בכר חן. גם בניין B הנוצץ למגורי סטודנטים במכללת תל חי עומד שם.

 בניין מרגלית סטארט־אפ סיטי גליל / צילום: אייל מרגולין

מרגישים את הכסף בקופה

ה"אנחנו" שארליך מדבר עליהם הם חבורה של צעירים, בני 45-35 - חלקם ילידי קריית שמונה ואזור הגליל המזרחי, שחזרו לשם לאחר שנים של מגורים במרכז כדי לשנות את המציאות של העיר שגדלו בה, אחרים מעולם לא גרו שם, אך החליטו להקים בה את ביתם. ארליך עצמו נולד בקריית שמונה, אך עזב אותה לטובת תואר ראשון באוניברסיטה העברית ותואר שני באוניברסיטת תל אביב, שם גם הכיר את אשתו, בעצמה ילידת העיר. "היינו חלק מהסטטיסטיקה של אנשים שצומחים בקריית שמונה ועוזבים למרכז. בדייט השני, כשאמרתי לה שאני מת על העיר ורוצה לחזור, היא אמרה לי מיד: אני לא חוזרת. גדלנו בדור שהכיר מצב ביטחוני קשה בעיר, וראה את הפריפריה במצב של הישרדות ועוני, ומבחינתנו לחזור היה סוג של בושה". כפשרה השניים עברו לקיבוץ הגושרים בגליל. "היינו בודדים שחזרו לצפון אז. זה לא היה טרנדי כמו היום. אני לא גר בקריית שמונה אבל ההוויה היומיומית שלי היא כאן. היום אני לא מתבייש. אנחנו בעיצומו של השינוי. בסוף אם אני אשאר לגור פה ושירותי הבריאות יהיו גרועים והתעסוקה תהיה גרועה אז אני אהגר אחרי הילדים שלי, כמו שקורה היום להרבה פנסיונרים. המשימה שלנו היא לשנות את זה, להניח את היסודות עם רכבת, איכות חיים ועיר תוססת".

 ירדן ארליך. ''50 שנה התעלמו מהטבע הזה'' / צילום: אייל מרגולין

בקבוצת הצעירים ששותפים למטרה של ארליך נכלל כמובן ראש העיר אביחי שטרן (38), ואיתו מהנדסת העיר טל עוזיאל כרמל ומנהלת מחלקת תכנון אינה בורשטיין זיתוני, כמו גם גורמים מהמגזר הפרטי, העסקי והאקדמי, בהם ניסן זאבי, מנכ"ל מרכז החדשנות בעיר מרגלית סטארט־אפ סיטי גליל, אורי בן הרצל, סמנכ"ל פיתוח עסקי במכון מיגל למחקר מדעי יישומי, שרון אנגל־אדם, מנהלת מינהלת האגרו־פודטק באזור הגליל, ועוד רבים אחרים.

 צילום: אייל מרגולין

"אני קוראת להם ה־dream team ומאמינה ביכולת שלהם להמציא את העיר מחדש, כי הם אמיצים ומחויבים מאוד לתהליך וכבר נמצאים בעיצומו של השינוי", אומרת פרופ' טלי חתוקה, ראשת המעבדה לתכנון ועיצוב עירוני מאוניברסיטת תל אביב, שכתבה שתי תוכניות אסטרטגיות לשיקום קריית שמונה לבקשת אותם צעירים. "כשעיר מבקשת להמציא את עצמה מחדש היא צריכה צוות שמסתכל קדימה ומחובר רגשית למקום. אלה תהליכים שלוקחים לפחות עשור".

 פרופ' טלי חתוקה / צילום: עופר וקנין

בכניסה לבניין של מרגלית אנחנו פוגשים במקרה נציגים מארגון Jewish Community Foundation of San Diego. "הי, אני ג'קי", מציגה את עצמה נשיאת הארגון בפני זאבי, והשניים פוצחים בשיחה ערה על פיתוח אוכל רפואי ומדענים ישראלים שעובדים בגן הבוטני בסאן דייגו. "אף אחד בעולם לא עושה מה שאתם עושים פה בתחום הפודטק", היא אומרת. "לא תיאמתי את זה מראש, אפילו לא ידעתי שהיא מגיעה", מחייך זאבי, "זה פשוט תמיד ככה. מחר מגיעות לכאן 70 נשות קרן היסוד מכל העולם, הן לא תורמות שלי, אבל הן יהיו שגרירות מטורפות שלנו בעולם, שגרירות של קריית שמונה.

 ניסן זאבי, מנכ''ל מרכז החדשנות מרגלית סיטי. ''פתאום גם לבית הקפה ולפלאפל ליד יש פרנסה'' / צילום: אייל מרגולין

"הפיתוח הכלכלי שקורה פה היום הוא תהליך אזורי. יש מסביב 33 קיבוצים, 14 מושבים, ארבעה כפרים דרוזים. זו לא קריית שמונה לבדה. המטרה היא להפוך את הגליל המזרחי למרכז מצוינות בפודטק ובמרכזו קריית שמונה. קיבלנו כמעט 500 מיליון שקל מהמדינה כדי ליישם את התוכנית הלכה למעשה".

הכסף שהוקצה במסגרת שתי החלטות ממשלה משנת 2017 יועד להפיכת הגליל וקריית שמונה לבירת הפודטק והאגרוטק הבינלאומית. שלוש שנים לאחר מכן, כשכל המדינה תפקדה בחצי כוח תחת השפעות הקורונה וסבב מערכות בחירות, בעיר הצפונית התחילו לקצור את הפירות הראשונים. "היום כבר יש פה 24 סטארט־אפים שגייסו יותר ממיליון דולר כל אחד, רק בקריית שמונה. ברדיוס של 50 קילומטר כבר יש 175 סטארט־אפים, 70% מהם בעולמות האגרוטק, קליימטק ופודטק. נוצר פה אקוסיסטם שבו האקדמיה, מכוני המחקר, התעשייה, הרשויות המוניציפליות - כולם מתקשרים סביב נושא משותף. עד אז הנושא המשותף היחיד שהיה לנו הוא שיורים עלינו קטיושות ואנחנו צריכים כסף", אומר זאבי. "7,000 איש כבר ביקרו כאן, רובם שוקלים להשקיע פה, ופתאום גם לבית הקפה ולפלאפל ליד יש פרנסה ולמעצב הגרפי עם החנות הקטנה".

את התנופה שחווה קריית שמונה מרגישים כבר בקופה, אומר שטרן. "24 חברות שקמו בעיר משלמות ארנונה ומעסיקות עובדים. העבודות הללו לא מיועדות רק לאנשי הייטק. הסטטיסטיקה אומרת שעל כל איש הייטק יש עשרה אנשי צווארון כחול, המזכירה והמנקה ומי שמכין את השווארמה ועוד ועוד. אנחנו מרכזים מיקוד בהייטק לא בגלל שאנחנו חושבים שרק אלה המשרות שצריך פה, אלא כי זה מוביל למשרות אחרות".

בעוד עשור: גם תחנת רכבת

בבניין של מרגלית אנחנו פוגשים גם את אור נדב, ילידת קריית שמונה שעזבה את העיר לתל אביב לטובת לימודים ועבודה כמפיקה הראשית של תאטרון תמונע, אבל אחרי כמה שנים החליטה לחזור הביתה. "חזרתי כחלק מקבוצה שביקשה להחזיר עוד צעירים אקדמאים לגליל במטרה לנסות לסייע בפתרון בעיות אקוטיות בגליל, כמו בריאות, השכלה גבוהה, תעסוקה איכותית ותרבות". במרכז החדשנות היא משמשת כמנהלת קהילות. "התפקיד שלנו הוא לייצר מקומות תעסוקה איכותיים בשכר גבוה לאנשים מהגליל. בחרנו להיות בקריית שמונה כדי לחזק את העיר ולייצר הזדמנויות שלא היו בעבר. כשהיינו ילדים הסיפור שלנו היה קשור בהישרדות, אבל היום יש פניות בלב ובראש לייצר לעיר סיפור חדש שקשור במצוינות".

 אור נדב, מנהלת קהילות במרגלית סיטי. ''חזרתי כדי לייצר הזדמנויות שלא היו כאן בעבר'' / צילום: אייל מרגולין

אחד הדברים שהוטמעו בעיר סביב המטרה הזאת היא תוכנית לימודי פודטק לכיתות א' עד י"ב. במסגרתה עובדים התלמידים במעבדות, שהוקמו לצורך כך, והתלמידים מציגים את הרעיונות שלהם בפני בכירים מעולם ההייטק, בהם גם עדי סופר תאני, מנכ"לית מטא (פייסבוק) ישראל. השבוע גם יצאה משלחת של תלמידי תיכון מהע יר לקפריסין כדי להשתתף במחקר שמנצל ארס של דבורים לטובת תרופות ומזון. "אלה מקצועות העתיד", אומר שטרן. "ילד שלומד את זה כבר לא ישמע את המשפט 'כדי להצליח צריך לעזוב את קריית שמונה', אלא להפך, הוא ידע שכדי להצליח במקצוע שהוא למד בבית הספר הוא חייב להישאר בקריית שמונה, כי כל הפודטק נמצא פה".

כדי להפוך את קריית שמונה והסביבה לבירת פודטק חברו כמה גופים. ל־Margalit Startup City Galil וראשי הרשויות מצטרפים מכון מיגל למחקר יישומי, הפועל בתחומי האגרוטכנולוגיה, החקלאות, מדעי הסביבה, מדעי המחשב, התזונה והביוטכנולוגיה, וכן חממת הפודטק פרש סטארט, שמפעיל הקונסורציום של תנובה, טמפו, OurCrowd וקרן ההשקעות Finistere. "פרש סטרט צריכה להוציא 40 חברות בשמונה שנים, ומכון מיגל 25 חברות בארבע שנים", אומר שטרן. "גם ברייט פוד הסינית נמצאת אצלנו פה וחברות כמו פפסיקו והייניקן.

"הכל מתחדש בעיר", אומר שטרן. "נבנו שתי שכונות חדשות שאוכלסו במלואן, יובלים ובימת תל חי, ואנחנו בדרך להקצאת שטחים נוספים לבנייה. במרכז העיר נפתחו שני פאבים, המרלין בר והפטיפון. כשאומרים לי שלא קרה שום דבר בעיר אני לא מבין על מה מדברים. רואים את הכול מול העיניים על הכביש".

בעיר גם מחכים בקוצר רוח להכרזה הרשמית של מכללת תל חי כאוניברסיטה, וביוני הקרוב ייחנך בלב העיר מתחם מגורי הסטודנטים B. "הגענו לקריית שמונה אחרי שהבנו שלסטודנטים של תל חי אין איפה לגור", מספר היזם נדב ברזילי מקבוצת ברזילי וגלעד מור. "במושבים ובקיבוצים התחילו להסב אורוות למגורים, ובשנים האחרונות המצב החמיר, כי הרבה צעירים שבעבר עזבו את הצפון חזרו במהלך הקורונה ולקחו את היחידות של הסטודנטים". הדירות בפרויקט נחטפו. "מכרנו ב־770-550 אלף שקל ולא נשארו לנו דירות כמעט, כי במחירים האלה אין אלטרנטיבות בנדל"ן . במקומות הכי זולים בארץ מתחילים לשווק ב־1.3 ומעלה", מספר ברזילי. "בנינו להם דיסנילנד לסטודנטים, עם חדר לימודים שקט ורועש, לובי עם בר, חדר משחקים, חלל כביסה, גג למסיבות, סטודיו שיש בו שיעורי יוגה וקולנוע חיצוני חינמי. בקריית שמונה אין קולנוע בכלל, אז כבר עכשיו אנחנו עושים אצלנו הקרנות לתושבים וכולם מגיעים לשבת יחד. זה מחבר את הקהילה".

 המוזיאון העירוני / צילום: אייל מרגולין

עוד בתוכניות של קריית שמונה: בניית חמישה בתי מלון בפאתי העיר, שיוכלו לאכלס את המטיילים באזור, ובין השאר את מבקרי פסטיבל אקסטרים לטיפוס, שנערך בה בשנתיים האחרונות. בפסח האחרון למשל השתתפו בו 2,500 מטפסים ובני משפחותיהם. "יצרנו מותג סביב ספורט אתגרי עם מסלולי הוויה פרטה והברזלים שמטפסים עליהם", מספר שטרן. "יש כאן גם את אליפות ישראל בבולדרינג. יש לונה פארק שלם סביב הנושא של טיפוס".

בעוד עשור גם עתידה להיבנות מסילת רכבת בין כרמיאל לקריית שמונה שסוף סוף קיבלה תקציב מהמדינה. על פי התוכנית, התחנה תקום בדרום העיר, באזור שכיום אינו מיושב, אך 8,500 יחידות דיור שהיו אמורות להיבנות בשכונה חדשה בצפון העיר יעברו לדרומה. "כשתהיה רכבת התחנה תהיה מוקפת בעיר", אומר שטרן.

"העובדים באים בכלל מהקיבוצים"

עם עשרות סטארט־אפים, תנופת נדל"ן והשקעה בחינוך ובמרחב העירוני - עתידה של קריית שמונה נראה ורוד מתמיד. אבל יש מי שממהר לנפץ את החלום. "זה נכון שיש אנרגיות חדשות באוויר. הבניינים החדשים של הסטודנטים, בית הקפה (לחמ'קה, שאנחנו יושבים בו, והוקם בידי שני תל־אביבים לשעבר - אל"ו) והבניין של אראל מרגלית נותנים תחושה שהעיר מתחדשת", אומרת ד', בעלת עסק בקריית שמונה, "אבל כלכלית כולם פה גמורים. כל מי שנכנס לעסק שלי בוכה לי על המצב שלו, ואני בוכה להם. הם לא גומרים את החודש. מסכנים פה. יש בכל מקום זכוכיות שבורות, כמו הציבור פה ששבור. העיר מלוכלכת, אין גינון, הפחים מלאים, אין תברואה. זה הדבר שהכי מטריד את התושבים".

איש העסקים איזי שרצקי, הבעלים של מועדון הכדורגל עירוני קריית שמונה ואחד התורמים הגדולים של העיר, מסכים. "הבאתי לעיר ב־25 השנים האחרונות חצי מיליארד שקל והם עדיין לא מתרוממים, כי בלי הממשלה הם לא יכולים להתרומם. עם כל הכבוד לצעירים, אם הממשלה לא תעזור לקריית שמונה לא יעזור לה כלום. הם לא יכולים להקים מוקד רפואי או לעשות פינוי־בינוי בבניינים כדי שיהיו ערוכים לרעידת אדמה. התושבים לא גומרים את החודש שם, כי אין להם אפשרויות תעסוקה איכותיות, ואין להם הכנסות גבוהות, ומצפצפים עליהם".

 אצטדיון עירוני קריית שמונה. ירדו ליגה אחרי 13 שנים ברציפות / צילום: אייל מרגולין

"אני פעילה לטובת השכבות החלשות בעיר שנים ולא רואה שום שינוי", אומרת אורנה פרץ, שזכורה לציבור מהשקת המרכז הרפואי בקריית שמונה ב־2018, שם התפרצה לדבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ונענתה בתגובה "את משעממת". "אף אחד לא עושה לטובת השכבות החלשות. העיר שלנו מתחת לכל ביקורת גם מבחינת ניקיון, תברואה ותחזוקה, ואין בכלל מה לדבר על התחדשות עירונית. לא משקמים שכונות, אין מדרכות, כבישים וגדרות. העיר נראית מתחת לכל ביקורת. שיקום הנחלים לא נותן לי כלום. ליד הנחל מנקים ושאר העיר מסריחה. הפודטק לא משפיע על העיר בכלל. דיור אין פה ותעסוקה אין פה, העובדים באים מהקיבוצים, לא מקריית שמונה".

כשהסתובבנו בעיר לא ראינו זיהום או מפגעים, אבל בהחלט קשה להתעלם מהבניינים הישנים והמוזנחים. "מי שאומר שיש אזורים בקריית שמונה שנראים רע צודק", אומר שטרן. "אלה שיכונים שנבנו בשנות החמישים והשישים, שמאז ועד היום נראים אותו דבר. הזמן עצר מלכת במקומות האלה. אבל לעירייה אין מה לעשות עם זה, רק למדינה. אם המדינה לא תתערב ותכניס את היד לכיס, כדי שליזמים תהיה כדאיות כלכלית, אז שום יזם לא יגיע. לי אין תקציב להשקיע בזה. כל תקציב העירייה שלי הוא 200 מיליון".

 שיכונים בעיר / צילום: אייל מרגולין

ובכל זאת, בימים אלה מתבצע בשכונת יעקב מלול בעיר הפיילוט הראשון של התחדשות עירונית במימון המדינה. "אושרה כאן תוכנית שקיבלה תוקף של פרויקט בינוי־פינוי בסבסוד ממשלתי והיא בתהליכי מימוש", מסבירה אינה בורשטיין זיתוני, סגנית מהנדסת העיר ומנהלת מחלקת תכנון. "כרגע הדיירים כבר מאורגנים לקראת בחירה של יזם ואנחנו בתהליך מול רשות מקרקעי ישראל להוספת קרקע לפרויקט. מבחינת תושבי קריית שמונה הוותיקים השיח הוא הרבה פעמים 'בואו תתקנו את הבית הישן שלי כי הוא נבנה בידי עמידר לפני 50 שנה', אבל אנחנו היום במציאות כלכלית אחרת. כדי להביא שינוי אנחנו מבינים שאנחנו מוכרחים להצליח לרתום גם את השוק הפרטי וגם את הכסף של המדינה. אני מקווה שהפיילוט יושלם בטווח של חמש שנים".

בדוחות הכספיים של קריית שמונה, שפורסמו בשנת 2021, דווקא רואים צמיחה, או לפחות התחלה של צמיחה: בשנה זו השקיעה העיר בתושב נטו כ־4.4 אלפי שקל, סכום הגבוה במעט מהממוצע הארצי, שמציב אותה במקום ה־38 בישראל; גם ההכנסות מנדל"ן מניב לתושב היו גבוהות מהממוצע הארצי עם 1.4 אלפי שקל בקריית שמונה לעומת כ־1.2 אלפי שקל; בנוגע להשקעה בחינוך לתושב קריית שמונה רשמה 711 שקל - סכום גבוה מהממוצע הארצי שמציב אותה במקום ה־32. ואם ב־2021 העיר מנתה כ־22 אלף תושבים היום כבר מדובר ביותר מ־2023.

"המנהיגות של קריית שמונה מייצרת כלכלה עירונית חדשה ומממשת את היתרונות התחרותיים הקיימים והחדשים של העיר", אומר תמיר בן שחר מצ'מנסקי בן שחר ושות', חברה לייעוץ כלכלי ושיווקי ויצירת אסטרטגיות כלכליות לערים. "בשנים האחרונות היא צועדת להכרה במכללת תל חי כאוניברסיטה, נושא שמחולל ביקושים מתעצמים למגורים לסוגיהם ולשוקי נדל"ן אחרים (מסחר, בילוי ופנאי - אל"ו). העיר גם מייצרת לצעירים את התנאים להישאר בתום לימודיהם באמצעות הרחבת הבסיס הכלכלי־התעסוקתי. היא פועלת למימוש הפוטנציאל האזורי של משקי בית וצעירים המבקשים להתגורר ב'טוסקנה של ישראל'. במהלך השנתיים האחרונות הקים מרכז מרגלית יותר מ־550 מקומות עבודה איכותיים בגליל המזרחי, מהלך שמשך מאות משפחות צעירות לחזור ולהתיישב. המרכז הוא גם מוקד תוסס של אירועי תרבות ותערוכות אמנות, המחבר את הקהל הרחב עם קהילות המרכז".

מלבד זאת, לראשונה זה שנים העיר לא נתונה בגירעון. "קיבלתי את העירייה עם גירעון של 160 מיליון שקל וחשב מלווה 17 שנה, ואנחנו כבר מאוזנים וללא חשב מלווה - אחרי חמש מערכות בחירות, כשאין תקציב מדינה, ואחרי שנתיים של קורונה", אומר שטרן. "זו הבשורה הכי גדולה לעיר. יש תוכניות סדורות ואנחנו עם הפנים קדימה".

"אני סיימתי עם הסקפטיות", מוסיף ארליך. "כל הוותיקים בעיר אומרים לי 'שום דבר לא ישתנה. אנחנו היינו אופטימיים כמוך פעם'. אבל הכי קל להיות סקפטי. השינוי בעיצומו, אנחנו כבר נהנים ממנו ולילדים ולנכדים שלנו תהיה עיר שהיא מקור גאווה".