הבעיה עליה הצביע האוצר אמיתית, הפתרון שנוי במחלוקת

הכותב הוא סמנכ"ל כלכלה במרכז השלטון המקומי לשעבר

ההצעה שהוצעה במסגרת חוק ההסדרים ומקודמת בוועדת הכספים, וקרויה "קרן הארנונה", לא שונה במהות מהצעות אחרות שהציע האוצר בעשורים האחרונים לחלוקה מחדש של המשאבים בין רשויות מקומיות, כמו ההצעה להעמיק את הדיפרנציאליות הקיימת בחלוקת תקציבי החינוך או הרווחה המועברים לרשויות המקומיות, ובבסיסן עומד אותו עיקרון: חלוקה מחדש של המשאבים בין רשויות מקומיות ויצירת סבסוד צולב ביניהן.

מי שקרא את החלטת הממשלה בעניין, את הצעת החוק ודברי ההסבר להם, במסגרתם תוארה הבעיה לה מבקש האוצר לתת מענה, ודאי יסכים שהאוצר צודק. לרשויות המקומית, אין תמריץ לקדם בנייה למגורים. במצב בו הארנונה למגורים לתושב מכסה כשליש בממוצע מההוצאה לתושב, הוספת תושבים חדשים לרשות, שאיננה מתאזנת ע"י מקורות הכנסה נוספים, יביא להגדלת הגירעון. באם המצב לא ישתנה הרשויות המקומיות המצויות בתנופת בנייה למגורים, ללא מקור לאיזון תקציב שוטף מהכנסות מארנונה שאיננה למגורים, יגלו את המשבר בקרוב.

הסכמה רחבה

האוצר מצביע על פער עצום בין תעריפי ארנונה למגורים לארנונה לעסקים, על עיוותים שהם תולדה של "דיני ההקפאה" של הארנונה ועוד. כולם נכונים, וצודק האוצר בטענה לפיה סיכויי רשות פריפריאלית למשוך עסקים שיניבו לה הכנסות משמעותיות קטנים משמעותית מסיכוייה של רשות במרכז.

כדי להתגבר על התמריץ השלילי לבנייה למגורים ולייצר צדק חלוקתי, מוצע בהצעת החוק להקים קרן ארנונה, שמקורותיה יהיו תוספת הארנונה הנגבית מארנונה שאיננה למגורים, באופן דיפרנציאלי, כך שרשויות משופעות בהכנסות שכאלו יתרמו שיעור גדול יותר מהכנסותיהן לקרן, ולהיפך. הקרן תחלק לרשויות מדי שנה מענקי תמיכה והאצת דיור, וזאת, כדי לתמריצן לקדם בנייה למגורים.

קיימת תמימות דעים ביחס לקיום הבעיות שהציג האוצר, אך הפתרון המוצע על ידו, שנוי במחלוקת. רצון האוצר לחלק מחדש את ההכנסות הנגבות כמסים מוניציפליים, כאילו היו מס הכנסה או מע"מ, ולייצר מערכת של סיבסדודים צולבים בין רשויות הוא הוא המצוי בלב הוויכוח בין הרשויות לאוצר.

על זה נלחמים ראשי הרשויות. מבחינתם, ארנונה הנגבית מתושבים ועסקים בעירם נועדה לשרת את התושבים והעסקים בעיר ולא לפתור בעיות לאומיות, או לצמצם פערים בין רשויות. עוד טוענים ראשי הרשויות, במידה של צדק, שקרן הארנונה תייצר תמריץ שלילי לרשויות מקומיות לפתח מקורות הכנסה עצמיים, אם ממילא המדינה תגרוף חלק מההכנסות ותעביר לרשויות אחרות. העיקרון לפיו המדינה מחלקת מחדש את ההכנסות העצמיות של הרשויות, היא עוד פגיעה בעצמאות הרשויות המקומיות, שסובלות ממילא מריכוזיות יתר

בידיים של האוצר

לא ניתן להתעלם מהתקצוב החסר של הרשויות המקומיות ע"י המדינה וההכבדה העולה על הרשויות המקומיות במימון השירותים הממלכתיים. בשנת 2020 הרשויות הוסיפו ממקורותיהם העצמיים 6.6 מיליארד שקל לחינוך ועוד 2.5 מיליארד ברווחה. אם נוסיף את השתתפות הרשויות בשירותי דת ובשירותים נוספים, נגיע לכ-10 מיליארד שקל בשנה שהמדינה 'חוסכת' בהעברות לרשויות המקומיות.

אילו היה האוצר מתקצב את השירותים הממלכתיים במלואם, זה היה ממתן את התמריץ השלילי לבנות למגורים והתמריץ החיובי לקדם בעיקר תוכניות לבניית נכסים שאינם למגורים, מיתר את הצורך במענקי איזון שעומדים מדי שנה על 3.3 מיליארד שקל, מיתר את הדיון על הרחבת חוק נהרי, קרוב לוודאי שלא היינו רואים תת-ביצוע של שירותים חברתיים ברשויות חלשות, וקרוב לוודאי שהדבר היה פותר את בעיית השלטון המקומי כולו. ישנה קבוצה גדולה של רשויות מקומיות, בעיקר חלשות, שמסיבות של גבולות מוניציפליים, קרקע פרטית, היעדר תוכניות מתאר וכו', ממעטות לקדם בנייה למגורים, ולא ייהנו מכספי הקרן. כלומר, צמצום פערים אמיתי לא יתקיים במנגנון המוצע.

תקצוב של 10 מיליארד שקל נוספים למימון של השירותים הממלכתיים איננו פתרון ריאלי ואולם, אם האוצר היה מביא הצעה משולבת, ארוכת טווח, הכוללת מתווה להעלאה מדורגת של תקציבי המדינה בשירותים ממלכתיים לא היינו מגיעים להשבתה הנוכחית.