ישראל עולה על נתיב מהיר לאובדן לגיטימיות

דו־שיח החירשים בין ישראל למבקריה נמצא בעיצומו, ומה לנו זמן מוצלח יותר להתנהלותו מאשר אמצע מאי, זמן התייחדותם של הפלסטינים עם אסונם. זו מהות הטרגדיה, שבה אי אפשר להתחלק בזכויות, בטריטוריה ובשגשוג, מפני שרק למנצח שיר מזמור.

● המועדון שלא ידעתם שאתם רוצים להתקבל אליו | ראיון
● כך הפכה ויקיפדיה לזירה סוערת במאבק על הרפורמה המשפטית 
● יצרתי לעצמי כפילת בינה מלאכותית, הבנק והמשפחה שלי נפלו בפח 

ב-10 במאי, צירת הקונגרס הפלסטינית-אמריקאית רשידה טליב ערכה עצרת אנטי־ישראלית בחדר הישיבות של ועדת הכספים של הסנאט. היא רצתה תחילה לערוך אותה באחד מטרקליני בית הנבחרים, אבל היושב ראש הרפובליקאי קווין מקארתי הערים עליה, והפקיע את הטרקלין לצורך מסיבה פרו-ישראלית.

הרפובליקאים שולטים בבית הנבחרים, הדמוקרטים שולטים בסנאט. יושב ראש ועדת הכספים של הסנאט, ברני סנדרס, הטוען לשעבר לנשיאות, העניק לטליב זכות שימוש בנדל"ן שלו. אולם הוועדה היה מלא מפה לפה, אנשים הצטופפו במעברים.

טליב כיבדה את ישראל בכינוי הגנאי 'מדינת אפרטהייד', והכריזה שתמיכת ארה"ב בישראל שקולה כנגד סיוע ל'טיהור אתני'. "מקארתי ניסה למחוק את פלסטין, אבל נכשל", היא צייצה. היא מצידה אינה מהססת לאשר, לפחות במשתמע, שהיא רוצה למחוק את ישראל. לפי מה? לפי השימוש ב'אפרטהייד'. ארץ של 'אפרטהייד' אינה בת תיקון. איש לא חשב שדרום אפריקה הלבנה צריכה תיקון. הכול הסכימו שהיא צריכה פירוק והחלפה.

"המשטר הישראלי"

אם 'אפרטהייד' מבטא את דרגת החומרה הגדולה ביותר של הביקורת על ישראל, איזו דרגה יכולה למלא את הצורך בביקורת חמורה מבלי לשלול את זכות הקיום? אני מנחש (ללא קושי) שהשאלה הזו אינה מעסיקה את רוב הישראלים, אם מפני שהם אינם נחשפים לביקורת ואם מפני שהם מקלים בה ראש. אבל היא חשובה בעיניי מפני שכרוך בה הניסיון להעריך את מידת הסבירות, שקיום ישראל כמדינת לאום יהודית יוסיף להתקבל על דעתו של העולם החיצון. אני חושב שהסבירות הזו פוחתת והולכת.

ישראל, בניגוד לדרום אפריקה הלבנה, עדיין לא אימצה תיאולוגיה של עליונות גזעית. יתר על כן, 'אפרטהייד' בשנות השיא שלו היה טוטאלי. הוא לא העניק זכויות פוליטיות כלשהן ללא־לבנים והוא מנע כל סוג של התחככות בין גזעים. לא היו בו יוצאים מן הכלל. במיטבו, או במירעו, האפרטהייד אפילו דחה הצעה שדיפלומטים שחורים יבקרו בפרטוריה.

האוזניים שלהן מיועדות התזכורות האלה אינן מתעניינות בהן. ארגונים להגנת זכויות אדם, בתוך ישראל ומחוצה לה (הראויים לכבוד, אפילו להערצה), מעמידים את המושג 'אפרטהייד' במרכז הרפרטואר שלהם. 'בצלם' עשה כן זה כבר, בסגנון המעיד חד משמעית על מניעיו ועל מגמתו: דה־לגיטימציה של "המשטר הישראלי". כך מדברים על מדינות הצריכות לעבור מן העולם. אני אינני מגנה את 'בצלם' על בחירותיו, רק מזכיר לו שלבחירות האלה יש תוצאות. הוא הפך בזה לארגון מהפכני, הוא נעשה כלי שרת בידי אלה הרוצים לבטל את ישראל, הוא דחק את עצמו אל השוליים בתוך ישראל עצמה. זכותו.

 הציוץ של אמנסטי. אין עוד מלים בלקסיקון? / צילום: מתוך טוויטר

"סיימו את ישראל"

אני חושב שאלה התומכים בתיקון מסלול רדיקלי, כדי להציל את מדינת הלאום, צריכים להיות מודאגים פחות מ'בצלם' ויותר מארגוני זכויות אדם זרים, כמו אמנסטי אינטרנשונל. זה האחרון ציין את דוחו האחרון על ישראל בציוץ לא אופייני של ייאוש ושל אבדן עשתונות. הוא חזר שמונה פעמים על המלים (באנגלית), "סיימו את האפרטהייד של ישראל". מותר לחשוד שהמצייצים היו מעדיפים להגיד בפשטות "סיימו את ישראל". את המעקב האלקטרוני אחרי האוכלוסייה הפלסטינית אמנסטי מתארת כ"אפרטהייד ממוחשב (automated apartheid)". הכול אפרטהייד? אין עוד מלים בלקסיקון?

מוצדקת לחלוטין היא תחושת החרדה המשתלטת על שוחרי זכויות אדם. יום אחר יום, ישראל מתכחשת להתחייבויותיה לחוק הבין לאומי. האם ההתכחשות הזו היא 'אפרטהייד'? אני הייתי מעדיף שימושי לשון אחרים. אפשר לתאר את יחסה של ישראל אל האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה בלשון חמורה מאוד, מבלי להפקיע מישראל את הלגיטימיות של קיומה, או של הדמוקרטיה שלה.

לא כל אפליה היא אפרטהייד, לא כל אי צדק הוא פשיסטי, לא כל כיבוש הוא נאצי. זה מובן מאליו, כמעט במידה המצדיקה חזרה של שמונה פעמים.

המגינים על זכויות האדם חייבים להוקיע אי צדק, אבל כאשר הם ממירים את ההוקעה בצריחה מוטב שהם יבינו כי הם מסתכנים באבדן הסיכוי להשפיע, או אפילו לנהל דיאלוג. אם הם הגיעו למסקנה שנשאר להם רק אפיק הכרוז המודבק על הקיר, עליהם לזכור שכרוזים נוטים להתקלף או לדהות.

כמובן, כעס יכול להחליף שיקול דעת מאופק; לפעמים אפילו אין מנוס מפני החלפתו. אבל אמנסטי מתח בזה "קו על החול". מכאן ואילך אין לו עוד מנוס מלקרוא להוצאת ישראל אל מחוץ לחוק. אני מניח שעניין של זמן הוא לפני שיהיה צורך גם להגביה את הווליום. מה יקרה כשאפרטהייד־שמונה־פעמים לא יספיק?

אני חושב שישראל צריכה להתמלא חרדה עמוקה מפני תוצאות האפרטהיידיזציה של הביקורת עליה. אינני מתכוון לחרדה, שתניב ציוץ תמונות בנות 80 שנה של חאג' אמין אל חוסייני ישר מתוך חשבון הטוויטר של עמיחי שיקלי (זה קרה בתגובה לרשידה טליב). אני מתכוון להכרה שישראל מתנהלת על נתיב חד־סטרי, בדרך לאבדן הלגיטימיות. אולי במובן הזה, שמונה החזרות של אמנסטי ישרתו מטרה כלשהי: גם אם הן לא יפגעו במטרתן, הן יפעילו לפחות את צפירת האזעקה העולה והיורדת.