הכלכלנית שבטוחה מי הביא לזינוק באינפלציה - ומי משלם את המחיר

"האינפלציה קרובה לשיא של 40 שנה. בנקים מרכזיים מסביב לעולם מבטיחים להתערב. אבל יש גורם קריטי שדוחף את המחירים כלפי מעלה, וזכה להתעלמות: התפוצצות ברווחים".

● הוא התחיל כעובד קייטרינג. היום הוא מבעלי מועדון יוקרתי בשווי מיליארדי דולרים | ראיון 
● כך הפכה ויקיפדיה לזירה סוערת במאבק על הרפורמה המשפטית 
● יצרתי לעצמי כפילת בינה מלאכותית, הבנק והמשפחה שלי נפלו בפח 

כך נפתח מאמר דעה שפירסמה ד"ר איזבלה ובר ב'גרדיאן' בסוף דצמבר 2021, רגע לפני השנה החדשה. במאמר, היא לא רק קראה ליותר תשומת לב לגבי התפקיד שרווחי התאגידים משחקים בזינוק באינפלציה, אלא גם הציעה לחשוב על כלי ששימש בעבר לניסיון להתמודד איתם. למשל, אחרי מלחמת העולם השנייה. "אנחנו צריכים לנהל שיחה רצינית על פיקוח מחירים אסטרטגי".

התגובות לא איחרו לבוא. "מי שלא היה מטרה של שיטסטורם רציני לא יכול לדמיין איך זה", אומרת ובר בריאיון בלעדי לגלובס. "זה ממש כואב". בשלב ראשון, היא מצאה את עצמה מותקפת בטוויטר על ידי חובבי קריפטו ו'טרולים פרוטו-פשיסטים', כהגדרתה. בשלב הבא, המאמר זכה לשלל ביקרות מכלכלנים, כולל זוכה הנובל פול קרוגמן, שכינה את ההצעה "ממש טיפשית" - ובהמשך מחק את הציוץ והתנצל פומבית.

ההצעה של ובר אפילו התגלגלה לבחינה בקורס בכלכלה באוניברסיטת שיקגו, שבה כונתה אוניברסיטת מסצ'וסטס־אמהרסט, בה ובר מלמדת, מוסד ל'השכלה גבוהה' במרכאות. הסטודנטים בשיקגו נשאלו איך 'כלכלן אמיתי' היה מגיב להצעה לפיקוח מחירים.

ובר, מצידה, ניסתה לענות על אחת הביקורות על המאמר שלה (800 מילים בלבד, היא מדגישה), ולפיה היא לא מסבירה איך ההצעה שלה אמורה לעבוד בפועל. בפברואר 2022, היא פירסמה מאמר נרחב בעיתון גרמני מוביל, יחד עם עמית, ובו הצעה למנגנון להגבלת מחירי הגז הטבעי, כדי להבטיח את הצרכים הבסיסיים של משקי הבית.

שבועיים מאוחר יותר, רוסיה פלשה לאוקראינה. מחירי הגז הטבעי באירופה, שגם ככה היו גבוהים, החלו לטפס עוד יותר. ההצעה של ובר זינקה למרכז הדיון הציבורי, ובסתיו 2022, היא מונתה לחברה בוועדה ציבורית שמטרתה לעצב מנגנון לפיקוח על מחירי הגז - שנכנס לתוקף מוקדם יותר השנה.

 צינור נורד סטרים 2. ובר נטלה חלק בעיצוב מנגנון הפיקוח על מחירי הגז בגרמניה / צילום: Associated Press, Michael Sohn

אבל זה לא רק פיקוח מחירים. גם הרווחים של התאגידים, והתפקיד שלהם בחזרתה של האינפלציה, זוכים לתשומת לב גוברת והולכת. במקום דינמיקה שבה עליות מחירים מובילות לעליות שכר וחוזר חלילה, מסתמנת דינמיקה מסוג אחר, שבה דווקא עליות מחירים מובילות לעוד עליות מחירים. כך קובע קטע מדובר מתוך נאום שנשאה בתחילת השנה לייל בריינארד, אז המשנה ליו"ר הפד - וכיום היועצת הכלכלית הראשית בבית הלבן. הבנק האירופי המרכזי פירסם בסוף מרץ מחקר ולפיו בשנת 2022 לרווחי החברות היתה "השפעה יוצאת דופן מבחינה היסטורית" על לחצי המחירים. ואילו נגיד הבנק אוף אינגלנד, אנדרו ביילי, קרא לפני חודשיים לחברות לרסן את העלאות המחירים שלהן.

ובר (35) הפכה בינתיים למפורסמת, בטח יחסית לכלכלנית בתחילת דרכה, ולא רק במולדתה גרמניה, שבה נבחרה לאחת מנשות השנה של 2022 על ידי המגזין 'פוקוס'. רק בחודש האחרון אפשר היה למצוא פרופיל שלה ב'סאנדיי טיימס' ("קול בודד לגבי האינפלציה הופך לקולני יותר"), התייחסות למחקר שלה בכתבה של ה'וול סטריט ג'ורנל' ("למה האינפלציה כל כך דביקה? אולי בגלל רווחי התאגידים"), וגם ריאיון איתה בפודקאסט הפופולארי 'פלאנט מאני' ("מה גורם לאינפלציה? יכול להיות שהחשיבה של הכלכלנים השתנתה"). החודש, ובר הגיעה לישראל לרגל כנס של הסדנה הבין־אוניברסיטאית לחקר הניאוליברליזם, בו נשאה את הרצאת הפתיחה.

חשוב להדגיש: זה לא שוובר, הדעות שלה לגבי המקור לאינפלציה או ההצעות שלה להתמודדות עם עליות המחירים, הפכו למיינסטרים במקצוע הכלכלה. רחוק מכך. אבל אין ספק שרווחי התאגידים תופסים היום מקום נרחב יותר בשיח הציבורי, כולל בקרב מקבלי ההחלטות.

ואילו ובר מנסה להמשיך לפתח את ההצעות שלה. מאחורי זעזוע המחירים של השנים החולפות יש שילוב של מגפה עולמית, מלחמה באירופה, ושינוי אקלים. זה לא היה בהכרח שילוב נסיבות חד פעמי. אנחנו חיים בזמן של "מצבי חירום חופפים", ובר מסבירה באחד המאמרים העדכניים שלה, וכדאי להתחיל להיערך בהתאם.

הצעה צנועה שעוררה מהומה

ובר, במקור מנירנברג, עברה לא מעט תחנות במסלול האקדמי שלה - היא למדה בגרמניה, בסין, בבריטניה ובארה"ב, ומחזיקה בשני דוקטורטים. האחד, בלימודי פיתוח, מאוניברסיטת קיימברדיג', והשני, בכלכלה, מ'הניו סקול' בניו יורק. כיום, כאמור, היא מלמדת באוניברסיטת מסצ'וסטס־אמהרסט, ב"חוג הכלכלה הלא־אורתודוקסי החשוב ביותר בארצות הברית", לפי 'הוושינגטון פוסט' - כלומר כזה שפועל מחוץ לזרם המרכזי של המקצוע כיום, ואם כבר משמאלו.

בתחילת 2021, רגע לפני חזרת האינפלציה לחיינו, ובר פירסמה ספר עטור שבחים שעוסק במעבר של סין מכלכלה קומניסטית לכלכלה פתוחה יותר. "עבדתי על אינפלציה בתקופות של שינויים מבניים עמוקים, עם התמקדות בטרנספורמציה של סין בשנות ה־80, שבה יציבות מחירים ואינפלציה היו אתגר גדול", אומרת ובר. "אבל עבדתי גם על זווית השוואתית, של מעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת פוסט־מלחמה" - כמו אחרי מלחמת העולם השנייה, תקופה שבה מפעלים למשל היו צריכים לעבור מייצור כלי נשק לייצור מוצרים אזרחיים, וגם בה נרשם זינוק במחירים.

 הפגנת אופים בצרפת. מחאה על עליית מחירי האנרגיה / צילום: Reuters, Mehdi Chebil

ובר לא הייתה היחידה שראתה דמיון בין פתיחת הכלכלה מחדש אחרי סגרי הקורונה, לבין היציאה ממלחמת העולם השנייה. "זה היה צירוף מקרים מוחלט שבספר שלי על סין יש פרק על המעבר לכלכלת מלחמה ומכלכלת מלחמה בארה"ב", היא אומרת. "וזו הפכה להיות אחת מנקודות הייחוס ההיסטוריות העיקריות ב־2021. מועצת היועצים הכלכליים בבית הלבן, למשל, טענה שזו המקבילה ההיסטורית הכי קרובה שיש לנו לתקופת האינפלציה הנוכחית - ואני עבדתי על זה. כך שנחתתי באמצע הדיון הזה מתוך צירוף מקרים מוחלט, ולא בגלל שתכננתי להיות מקרו־כלכלנית שמעורבת בדיוני מדיניות בארה"ב".

במאמר הקצר שלה בגרדיאן, מספרת ובר, היא הזכירה שאחרי מלחמת העולם, "הכלכלנים הכי במיינסטרים, הכי מבוססים, הכי נודעים באמריקה, אנשים כמו פול סמואלסון, שהיה המנטור של פול קרוגמן וחיבר את אחד מספרי הלימוד בכלכלה החשובים במאה ה־20, אירווינג פישר, שהיה המנטור של מילטון פרידמן ותיאורטיקן שמרני ביותר - קראו לפיקוח מחירים ממוקד. אז אולי אנחנו צריכים לחשוב על הרחבת ארגז הכלים שלנו? מאוד הופתעתי שאנשים הגיבו בצורה כל כך אלימה למשהו שחשבתי שניסחתי בצורה די זהירה".

הדיון על האינפלציה, שאליו זינקה ובר, משך אליו את השמות הגדולים ביותר בעולם הכלכלה. למשל את שר האוצר האמריקאי לשעבר, לארי סאמרס, שטען שהאינפלציה כאן להישאר, "ולכן צריך להעלות את הריבית אתמול", כמו שוובר מנסחת את זה. מולו עמד קרוגמן, זוכה הנובל, שטען שהאינפלציה היא תופעה חולפת, וזו תהיה טעות להגיב לה בחופזה.

ובר לא הסכימה עם אף אחד מהצדדים. כדי להבין למה, היא מציעה לחשוב על התפרצות האינפלציה כמו על שריפה במטבח. העלאת הריבית שרצה סאמרס, "הייתה כמו להציף את כל הבית במים בתגובה". להבדיל, המחנה הנגדי, שטען שהאינפלציה תדעכך מאליה, "היה כמו מי שמציע לתת לשריפה להשתולל במטבח עד שהיא תתפשט לכל הבית - וזה רע באותה מידה כמו להציף הכל. להגיד שזה זמני זה כמו להגיד שזה לא משנה שאנשים סובלים במשך שנתיים, ואנחנו יכולים לא לעשות כלום".

בשם שולי הרווח, כל ההתייקרות גולגלה לצרכנים

במקום שתי הגישות האלה, ובר הציעה לנסות לחשוב על דרך שלישית: התערבות ממוקדת, שמתאימה ספציפית למצבי חירום כמו זה שאחרי המגפה. אבל לפני שנכנסים להצעות שלה, כדאי לקחת צעד אחורה, ולהתעכב על שאלה יותר יסודית: מאיפה בכלל הגיעה האינפלציה? בדרך כלל, אפשר להיתקל בשני הסברים נפוצים. לפי הראשון, אינפלציה היא עניין של יותר מדי כסף שרודף אחרי מעט מדי מוצרים; לפי גישה אחרת, אינפלציה נגרמת כשיש יותר מדי ביקוש ופחות מדי היצע. שתי הגישות מסתכלות על הכלכלה כולה מלמעלה, ממעוף הציפור.

ובר, לעומת זאת, מציעה להתחיל מלמטה, באופן יותר ממוקד. "כמובן שאני לא מכחישה שיש מקרים שבהם האינפלציה מגיעה ממקורות מקרו־כלכליים", היא מבהירה. יכולים להיות מקרים שבהם הביקושים כל כך יותר גדולים מהיכולת לספק אותם, אומרת ובר, "שאתה מקבל אינפלציה. ויכול להיות מקרים של היפר־אינפלציה, שבהם כבר איבדת שליטה, ואתה פשוט ממשיך להדפיס כסף, ומתדלק את האינפלציה".

כפי שקרה בישראל, בשנות ה־80.
"אני לא מכחישה שיכולים להיות מצבים כאלה - אבל אני לא חושבת שזה סוג האינפלציה שאנחנו מתמודדים איתה, או לפחות לא היה סוג האינפלציה שהתחיל את הבלגן שאנחנו בתוכו".

במקום זאת, ובר מתארת תהליך בן שלושה שלבים. "הראשון הוא שלב ה'דחיפה'" - האירוע שמתניע את התהליך - "שבו יש זינוק במחירים באזורים חשובים מערכתית, כמו אנרגיה או ספנות, אבל גם באזורים עתירי אנרגיה, כמו כימיקלים, חומרי גלם, ומוצרים חקלאיים". בסיפור של השנתיים האחרונות, ובר מאתרת את השלב הזה בענף האנרגיה ב־2021, שבה הכלכלה החלה להיפתח מחדש. במגזרים אחרים, היא מדגישה, לוח הזמנים עשוי להיות מעט שונה.

"מחירי האנרגיה התרסקו ב־2020, ואז החלו לעלות ב־2021. ועליית המחירים הזאת קשורה לעובדה שבמהלך הסגרים, הרבה מקיבולת הייצור בתעשיית הדלקים המאובנים הופחתה. ואז, כאשר הביקושים חזרו, החבר'ה האלה לא פתחו מחדש את מתקני ההפקה שלהם באופן מלא. למעשה, בשיחות הרבעוניות עם האנליסטים, הם מדברים על זה באופן מאוד מפורש. בכך שהם סגרו את מתקני ההפקה היקרים ביותר שלהם, הם הפחיתו את העלויות. ואז, כשהביקושים חזרו, המחירים עלו, והם היו בדרך לגרוף את הרווחים הגבוהים ביותר שלהם".

אפילו עם פחות ייצור.
"לא אפילו - בגלל שהם ייצרו פחות. למעשה, מחירי האנרגיה היו נמוכים יותר מהמחירים שנרשמו בסביבות 2010, אבל שולי הרווח היו גבוהים יותר. והסיבה היא שהעלויות שלהם ירדו - בגלל שהם סגרו את מתקני ההפקה הכי יקרים שלהם, משהו שלא היה יכול לקרות בלי המגפה. כי בלי הסגרים, אם שברון היתה אומרת, 'אני סוגרת את מתקני ההפקה היקרים ביותר שלי', אקסון היתה אומרת 'נהדר, תודה רבה, אני אקח את נתח השוק שלך'. ואילו כאן, היה סגר מתואם". במגזר האנרגיה, ל'דחיפה' הראשונה של הקורונה נוסף ב־2022 עוד אירוע, מזכירה ובר: הפלישה הרוסית לאוקראינה.

לקינוח, ובר מזכירה עוד מגזר בסיסי שהושפע דרמטית מהקורונה: הספנות. העומס הפיזי בנמלים, שהגביל את היכולת שלהם לקלוט סחורה, הפך את חברות הספנות למה שוובר מכנה 'מונופולים זמניים', ואיפשר להן להעלות את תעריפי השילוח "פי שישה, שבעה, שמונה - תלוי באיזה נמל. ואפשר למצוא צווארי בקבוק ומונופולים זמניים דומים במקומות אחרים".

עד כאן השלב הראשון בתהליך שמתארת ובר: אירוע ראשוני גורם לקפיצת מחירים במגזרים הבסיסיים ביותר של הכלכלה.

השלב הבא בתהליך שמתארת ובר הוא 'ההגברה וההפצה' של האינפלציה. "בשלב הזה, ה'דחיפה' המקורית בעצם משמשת בתור מנגנון תיאום להעלאת מחירים, עבור החברות בשלב הבא בשרשרת הערך". במילים אחרות, החברות שמשתמשות באותם מוצרים שמחירם התייקר, כמו אנרגיה או ספנות, "יכולות להעלות מחירים מבלי לחשוש שנתח השוק שלהן ייפגע, כי הן מצפות שהמתחרים יעשו את אותו דבר בדיוק".

בחלק מהמקרים, ממשיכה ובר, החברות העלו את המחירים אפילו מעבר להתייקרות העלויות שאיתן נאלצו להתמודד. כלומר, זה לא רק שמחירי האנרגיה שלהן עלו, ולכן הן העלו את המחירים והעבירו ככה הלאה את ההתייקרות ללקוחות, אלא שהן העלו את המחירים עוד יותר.

בפועל, אומרת ובר, אפשר לראות שהרווחים מתחלקים באופן לא שוויוני. יש חברות שרשמו גידול דרמטי ברווחיות שלהן, אבל חברות אחרות ראו ירידה ברווחיות. כשמסתכלים על רווחי החברות בכללותן, מה שנקרא ב'מצרפי', עדיין היה גידול בשולי הרווח.

ובשלב השלישי?
"בשלב הזה, האינפלציה מתפשטת באופן נרחב, השכר הריאלי (כלומר בקיזוז האינפלציה) נשחק, וכוח הקנייה של אנשים יורד. ובסופו של דבר, העובדים מגיבים, ודורשים שכר גבוה יותר. זה 'שלב הקונפליקט' של האינפלציה - ואני משתמשת באותם מינוחים שבהם השתמש לאחרונה אוליבייה בלאנשאר" - אחד המקרו־כלכלנים המובילים בעולם, ובעברו הכלכלן הראשי של קרן המטבע. "אבל אני טוענת ששלב הקונפליקט הוא התוצאה של שני השלבים הקודמים, ולא המקור לאינפלציה. למעשה, העובדים נלחמים על מנת להחזיר לעצמם את מה שהפסידו, והם לא אלה שמתחילים את האינפלציה".

אבל לא משנה מי התחיל את זה, אפשר לטעון שאם השכר אכן יעלה, גם המחירים יעלו בעקבותיו, וככה נוצרת מה שנקרא 'ספירלת שכר־מחיר'.
"השאלה הגדולה היא האם זה חוק טבע שכאשר השכר עולה, גם המחירים חייבים לעלות, במצב שבו שולי הרווח כבר בעלייה? אני לא חושבת ככה. כלומר, זה נכון שעלייה בשכר יכולה להיות סוג של 'דחיפה' חדשה, שיוצרת גם היא סוג של מנגנון תיאום בין החברות. זה מה שהכלכלן ג'ון קנת גלבריית טען בשנת ה־50 - שבגלל שהעלאות השכר מתרחשות באופן רוחבי, בדיוק כמו עלייה במחיר האנרגיה, הן עשויות להביא לתיאום עוד עליית מחירים. אבל בעולם שבו לפחות בחלקים גדולים של הסקטור התאגידי ראינו עליות מסיביות בשולי הרווח, רצוי שיהיה מנגנון משמעת כלשהו, כך שחברות לא יגיבו בהעלאת מחירים. וככה נחזור לאותו איזון חלוקתי (בין שכר העובדים ורווחי החברות, א"פ) שהיה לנו לפני המגפה - שגם הוא היה מצב שבו דיברנו על משבר אי שוויון".

איך ייראה מנגנון משמעת כזה?
"כן. זה האתגר הגדול. הבנק אוף אינגלנד קרא לחברות לא להעלות מחירים בבקשה, שזה לא בדיוק מנגנון משמעת אלא יותר תזכורת מנומסת". זה מאוד תלוי, ממשיכה ובר, באופן בו המוסדות מאורגנים בכל מדינה.

"בהקשר הגרמני, למשל, יש לנו מה שנקרא פעולה־מתואמת, שבה אתה מושיב ליד השולחן ארגונים עסקיים ואיגודים מקצועיים, יחד עם פוליטקאים כמו שר האוצר או שר הכלכלה. בקונסטלציה כזאת, אפשר לקבוע שהאיגודים יקבלו העלאת שכר שתפצה אותם על אובדן השכר. התאגידים מצידם מבטיחים לא להעלות את המחירים בצורה דרסטית, והאיגודים מבטיחים שבסיבוב הבא, אם המחירים לא יעלו מעל רמה X, הם לא יעלו דרישות שכר מעל רמה Y".

 כריסטין לגארד, נשיאת הבנק המרכזי האירופי. ''לא מצוייד'' / צילום: Associated Press, Michael Probst

עסקת החבילה מהסוג שוובר מתארת, ונשמעת מוכר לאוזניים ישראליות, דורשת שהמשק יהיה מאורגן בצורה מסוימת. בארצות הברית, שבה הסביבה שונה, היא אומרת, "יותר ריאליסטי להטיל מס נוסף על רווחי יתר. אפשר למשל להגדיר את רמת הרווחים הנורמלית כזאת ששררה לפני המגפה, כלומר לפני שני השלבים הראשונים שהביאו לעליית המחירים. ואז, בשלב השלישי, אנחנו מונעים מהחברות להעלות מחירים שוב, על ידי איתות שאם הן יעלו מחירים - אנחנו פשוט נמסה את זה. וזה גם אומר שהחברות שהפסידו בסביבת האינפלציה הנוכחית, כמו שהזכרתי קודם, לא יושפעו מהמס הזה בכלל. המשמעת תחול רק על המנצחות. כך שאני חושבת שבשלב האינפלציה שבו אנחנו נמצאים עכשיו, זה יהיה כלי טוב להשתמש בו".

ומה תעני למי שיגיד שהחברות שמנסות לשמר את שולי הרווח שלהם פשוט מממשות את החובה שלהן לבעלי המניות?
"הבעיה היא שבארה"ב, העלייה ברווחים הונעה במידה רבה על ידי העלייה ברווחיות של חברות הדלקים המאובנים. וכאמור, העלייה הזאת ברווחיות עשויה להיות קשורה להקטנת האספקה. ומעבר לכך, יכול להיות שזה בגלל מלחמה - וזה בבירור המקרה באירופה כרגע.

"עכשיו, אם החברות חותרות לשמר את שולי הרווח שלהן, באופן שלמעשה נוטה להגדיל את שולי הרווח שלהן, זה אומר שבסופו של דבר, מישהו צריך לשלם על עלויות הדלקים המאובנים הגבוהות יותר. בהקשר של מלחמה, אם מחירי הגז עולים, מישהו צריך לשלם את המחירים הגבוהים על יבוא הגז. ואם החברות מעבירות את כל (ההתייקרות) הלאה, זה אומר שבסופו של יום, הצרכנים הם אלה שנושאים בכל הנטל. ובמצב של מלחמה, זו נראית לי כמו תוצאה די בעייתית".

דברים ברוח דומה, אגב, אפשר היה לשמוע לאחרונה גם מפייר אוליבייה גורינשה, הכלכלן הראשי של קרן המטבע. הוא הסביר בריאיון שבסופו של דבר, הציפייה היא שהמשכורות ידביקו את עליות המחירים, וההכנסה הריאלית של העובדים תתאושש. אבל הוא לא רואה כאן סיכון לעוד אינפלציה, "כי המגזר התאגידי יושב על שולי רווח די נוחים". הרווחים של התאגידים "עלו מהר יותר מהעלויות, ולכן למרווחים יש מקום לספוג עלייה בעלות העבודה".

האם הכלים הקיימים מספיקים

ובר, כאמור, נטלה חלק בעיצוב מנגנון הפיקוח על מחירי הגז שנכנס לפעולה השנה בגרמניה, ובו נקבעת מכסת צריכה במחיר מפוקח, שחריגה מעליה מתומחרת במחירי השוק. כשהרעיון הוא למנוע מחשבונות האנרגיה של משקי הבית והחברות לצאת משליטה, מצד אחד, ולהשאיר 'סיגנל' מחיר שיאפשר לשוק להגיב ולהתאים את ההיצע לביקוש, מצד שני.

אבל ענף האנרגיה הוא רק ענף (חשוב) אחד, וגם המשבר של השנתיים החולפות עשוי להיות אחד משורה של משברים במציאות לא יציבה. ובר הייתה רוצה שנתחיל לחשוב על האתגר הזה באופן שיטתי יותר. "מה שנדרש בעידן של מצבי חירום חופפים הוא שינוי תפיסתי: מהתנהלות בתגובה לזעזועים, לסוג של מדיניות כלכלית של מוכנות לאסון", היא כותבת. ייצוב המחירים, היא מבהירה, ידרוש כלים נוספים מעבר לאלה של הבנקים המרכזיים, שאחראים על המדיניות המוניטרית. "שנת המשבר של 2022 המחישה שהבנק המרכזי האירופי לא מצויד להתמודדות עם זעזוע מחירי אנרגיה. זה דורש מוסדות חדשים שיעקבו אחרי תנועות מחירים בענפים עם חשיבות מערכתית, ומדיניות של מוכנות שתאפשר תגובה מהירה וממוקדת בתגובה לזעזועים. צריך לספוג את הזעזועים באמצעות מדיניות מתאימה היכן שהם מכים, במקום לאפשר להם ליצור גלים בכל המערכת הכלכלית".

בהרצאה שנשאה בכנס בירושלים (אותו אירגנו רוני הירש, ארז מגור, מיכל קורא, רונן מנדלקרן ואלי קוק), ובר פירטה בולמי זעזועים אפשריים - שבחלקם כבר נעשה שימוש היום. הענין הוא שכל ענף דורש פתרון משלו - "ואני לא טוענת שיש לי מומחיות לכל הענפים שאני מזהה כחשובים אסטרטגיים". איך ייראו סופגי הזעזועים? זה תלוי בענף. בתחום האנרגיה, אפשר לחשוב למשל על מאגרי דלק אסטרטגיים כמו בארה"ב, או אפילו לדמיין מאגרים בינלאומיים. ואותו הדבר נכון גם לסחורות אחרות. פתרון אחר עשוי להיות שימוש בהורדות מסים (כמו למשל הורדת מס הבלו בישראל, א"פ), אם כי ובר פחות מתלהבת. ולבסוף, במצבי חירום, שבהם הלחץ התחרותי שמונע בשגרה העלאות מחירים נעלם, היא מציעה לשקול מסים אוטומטיים על רווחי יתר.

ופה אולי אפשר למצוא את המקום שבו הדגשים של ובר מתחילים להיבדל מאלה של כלכלנים אחרים. כך למשל, כשאני מציג את הקווים הכללים של הניתוח של ובר לפרופ' אלון איזנברג מהאוניברסיטה העברית, המתמחה בארגון תעשייתי, הוא מדבר על "שפה משותפת בזיהוי מנגנונים בסיסיים, אבל פער בפתרון". כך למשל, איזנברג "סקפטי בטירוף" לגבי היכולת לתפוס בזמן את עליות מחירי האנרגיה או מחירים בנמלים, לפני שהן יתחילו להתפשט לשאר הכלכלה. "וברגע שזה בכל מקום, אין לך תחליף לנשק של הריבית". עסקאות חבילה, לחץ ממשלתי על תאגידים ופיקוח מחירים נקודתי - אלה לדעתו כלים שעשויים להשלים את העלאות הריבית של הבנק המרכזי, אבל לא להחליף אותן. "ככל שהבנק המרכזי יותר נחוש גם ציפיות האינפלציה יורדות" - אומר איזנברג, מה שעשוי למנוע התפתחות של מעגל קסמים של עליות מחירים שמובילות לעוד עליות מחירים.

 ד''ר אלון אייזנברג האוניברסיטה העברית / צילום: איל יצהר

הערה ברוח דומה עלתה בכנס גם מכיוון ד"ר איתמר כספי, מבנק ישראל, שהזכיר שאם הציפיות לאינפלציה לטווח הארוך נותרות 'מעוגנות', הדבר עשוי לסייע לטפל במשברים מהסוג שוובר עוסקת בו. "ציפיות משחקות תפקיד מאוד חשוב", ענתה ובר, אבל להתרשמותה, ל משל מהשיחות שלהן עם אנליסטים, עבור החברות שמעלות מחירים מה שחשוב יותר הוא הציפיות שלהן לגבי המתחרים והצרכנים, ופחות לגבי מדיניות הבנק המרכזי. "זה לא אומר שהציפיות לגבי הבנק המרכזי לא חשובות, אלא שיש ציפיות מיידיות יותר שנכנסות למשוואה, באופן מאוד מוחשי".

אבל מעבר להשגות האלה, יש גם עוד שאלה עקרונית, ומתבקשת, בטח לאור האירועים האחרונים בישראל - ולא רק בה. בעצם, ההצעה של ובר נותנת יותר כוח לממשלה, ואולי גם לפוליטיקאים, להתערב בכלכלה. האם לא כדאי לוודא שהכוח הזה אכן ניתן בידי ממשלה דמוקרטית ויציבה? ואולי יש מקום לדאגה לגבי הפוליטיקאים עצמם?

"אני לא מכירה מספיק את הסיטאוציה ספציפית כאן", מדגישה ובר, ומבקשת לענות באופן כללי - אבל מזכירה למשל תופעות כמו הימין הקיצוני שאפשר לראות במגוון מקומות בעולם.

"קודם כל, כאשר המחיר של מוצרים חיוניים מזנק, כאשר אנשים מרגישים שהם כבר לא מסוגלים לקנות לחם, כאשר הם מרגישים שהם לא יכולים למלא את מיכל הדלק בדרך לעבודה, אז משהו נשבר בחוזה החברתי. וזה יוצר קרקע פורייה בדיוק לסוג הנטיות הפוליטיות האלה. אפשר לראות את זה באופן מאוד ברור במזרח גרמניה, למשל, או בארצות הברית, שבה אפשר לראות בתחנות דלק מדבקות שאומרות 'ביידן העלה את המחירים, הצביעו טראמפ'. אז זה מתדלק את הנטייה הפוליטית הזאת.

מעבר לכך, "כאשר היציבות של כל הכלכלה מונחת על כף המאזניים, בסופו של דבר הממשלות ייכנסו לתמונה. ואם הן יתערבו באופן מאולתר תחת מצב חירום, החזקים הם אלה שייתנו את הטון. הדרך היחידה להבטיח השתתפות דמוקרטית במצב חירום כזה, היא באמצעות היערכות, שבה יש תהליכים איטיים שבהם יכולים להשתתף גם איגודים, ארגוני חברה אזרחית וכו'. כי כמו שאנחנו יודעים היטב מהעבר, אם יש לך ארבעה שבועות למצוא צעדי חירום, מי שיחליט מה יקרה הם הלובי העסקי, והאינטרסים החזקים, שמאורגנים הרבה יותר טוב".