ציור המונה ליזה הוא ערש התרבות המערבית

ג'יימס גרדנר הוא מבקר ספרות ואמנות אמריקאי 

התגובה של רוב התיירים כשהם רואים לראשונה את המונה ליזה שצייר לאונרדו דה וינצ'י היא אכזבה. מי שמצוטט להם, כשהם עומדים ומתבוננים בה, חיש מהר ישמע את השאלה שכולם אומרים בלב: מה הביג דיל?

מי שימשה המודל של הציור

למה הציור הזה, המנציח ככל הנראה את דיוקנה של ליזה גרארדיני, אשתו של פרנצ'סקו דל ג'יוקונדו, סוחר משי עשיר מפירנצה, קיבל מעמד כל כך ייחודי ובולט בתרבות? מספר גורמים עומדים מאחורי המשקל המיתי שלו. לו הציור היה תלוי במוזיאון הפראדו במדריד או בקונסטהיסטורישה מוזיאום בווינה, לעולם לא היה מגיע למעמד שיש לו כיום. כמובן שהיו מעריכים את איכויותיו, אבל באופן דומה אולי ל"הגבירה עם ההרמין" שצייר לאונרדו דה וינצ'י, התלוי היום במוזיאון צ'רטוריסקי בקרקוב.

● "הדֶבֶר" של אלבר קאמי: הספר שנותן תקווה בשעות האפלות ביותר
● מי הקים את המבנה היפה ביותר בעולם שמיליוני תיירים פוקדים אותו מדי שנה?
● זו הדמות האמיתית ששימשה השראה לגיבור הספר "רובינזון קרוזו"

אבל ציור המונה ליזה תלוי אחר כבוד במוזיאון הלובר בפריז, אשר במשך יותר מ‏־100 שנה היה מרכז אמנות המערב. הוא נכנס לאוסף המוזיאון בסביבות 1516, כשמלך צרפת פרנסואה הראשון הזמין את דה וינצ'י לארמונו באמבואז בצרפת.

חשיבותה של פריז ומבקרי האמנות שלה היו רק חלק מהגורמים. כמו כן עזרה העובדה שדה וינצ'י היה אדם שאין לו מקבילות בהיסטוריה של האמנות. איש רב פעלים וממציא, שזכה עוד בחייו להילה של מכשף. לכל יצירותיו יש גם הילה של קדושה. ויש עוד דבר: מבחינה טכנית זו יצירת אמנות מעולה. אבל האם זה באמת כל כך מובן מאליו? ובכן, זה היה יכול להיות, לו עדיין היינו יכולים לראות אותה. למרבה הצער, כמו שטר הדולר או הדגל האמריקאי, היא הפכה לכל כך מוכרת שאנו כבר לא באמת רואים אותה בכלל.

המסתוריות של מודל הציור

אבל אם אי פעם תצליחו לראות את הציור כפי שראו אותו אנשים במאות קודמות, תגלו משהו מדהים: המונה ליזה נראית שונה לגמרי ממה שגרמו לנו להאמין. עבור רבים, זו יצירת מופת ראשונה במעלה, הבסיס לכל התרבות החזותית שלנו, המקבילה המצוירת לפרתנון באתונה, קתדרלת שארטר בפריז או הטאג' מאהל באגרה. בפועל, היא אפילו לא קרובה לזה. מדובר בציור חמקמק, מסתורי ומשתנה, וזו בדיוק האמביוולנטיות שלכדה את תשומת הלב של כל מי שחזו בה בעבר.

רוב הדיוקנאות, מעצם הווייתם, מעבירים רעיון אחד פשוט: הם משמרים את המראה הייחודי של האנשים המונצחים בהם ובמקביל מנסים להפוך אותם לתואמים לטיפוס כללי - בין אם מדובר בטיפוס של יופי, מעמד או אדיקות דתית. מה שמיוחד בציור המונה ליזה הוא שמתקיימים בו במקביל שלושה דיוקנאות שונים.

הראשון הוא הדיוקן הנפוץ ביותר - אישה בתקופת הרנסאנס. זו אישה יפה ונחשקת, המחייכת אל הצופה. אבל אם נסתכל יותר מקרוב, ההבעה שלה הופכת להבעת עצב, אפילו כאב, משהו שחורג מאוד מדיוקנאות התקופה. וברגע שאנו קולטים את הרושם הזה, רושם נוסף ממהר בעקבותיו: תחושה של איום מסויט שגרמה לוולטר פטר, הסופר והמסאי הבריטי בן המאה ה־19, להכריז בטקסט מפורסם ש"המונה ליזה יותר זקנה מהסלעים ביניהם היא מתוארת; כמו ערפדה, היא מתה פעמים רבות ולמדה את סודות הקבר".

לא מדובר רק ביופי ובעצב שלה, אלא גם ברמזים לאלימות שכל כך ריתקו את מבקרי המאה ה־19. זו הסיבה שהפילוסוף, ההיסטוריון והסופר הצרפתי ז'ול מישלה כתב: "הבד הזה מושך אותי, מרתק אותי, פולש אליי וסופג אותי. ואני הולך אליו למרות עצמי, כפי שהציפור באה אל הנחש". כל האיכויות האלה נמצאות שם, והן גלויות רק בפני מי שיקרע את מעטה הקונבנציה שמצפה אותה.

מה שאולי הכי בולט בציור הוא המקוריות החזקה שלו. אין אף דיוקן מהתקופה הזו, אולי רק עוד ציור אחד או שניים של דה וינצ'י, שלוכדים אווירה כה אינטנסיבית ומחניקה. אנו יכולים רק לתהות מה גרם לדה וינצ'י לצייר את האישה הצעירה הזו על רקע אימה תת ימית, עם נהרות עתיקים ומתפתלים ומצוקים חדים.

האנטומיה של מודל הציור

כמו רוב הדיוקנאות מהתקופה ההיא, וכמו רוב הדיוקנאות שצייר דה וינצ'י, בציור המונה ליזה האישה יושבת כשפלג גופה העליון חשוף. פניה הם פשרה מוזרה בין הכללי לייחודי. הפנים מבטאות נטורליזם שאין שני לו, אך גם אנדרוגיניות, כזו שחוזרת גם בציורים אחרים של דה וינצ'י "המדונה בין הסלעים" ו"יוחנן המטביל".

העיניים נמשכות גם לשלמות האנטומית של הידיים והמחשוף. הידיים האלה מגלמות את הנטורליזם המדעי שהחל עם האמנות הלומברדית בסוף המאה ה־14 (זרם באמנות שהתפתח ברנסאנס ששילב בין ריאליזם וחקר הטבע). כמאה שנה לאחר דה וינצ'י, הנטורליזם המדעי יזכה לתחייה בידי קראווג'ו והציירים שהושפעו ממנו.

אבל אם דה וינצ'י ספג את הנטורליזם הזה בשנותיו הרבות במילנו, שליטתו בפרספקטיבה, כפי שהיא מוצגת בציור המונה ליזה, מושפעת מאמני טוסקנה. דה וינצ'י הזקן חוזר אל נעוריו ולאותם אמנים טוסקניים שהיו זקנים כשהוא היה צעיר: פאולו אוצ'לו, פרה אנג'ליקו ופיירו דלה פרנצ'סקה.

אם הדור שלאחר דה וינצ'י תפס את הפרספקטיבה מבחינה אינטואיטיבית, הדור שלפניו ביסס אותה על פי מדע מתמטי. זו גם הייתה הדרך שבה וינצ'י ראה אותה. בידיו, מדע הפרספקטיבה הגיע לפריחה הסופית והנפלאה ביותר שלו.