מבקר המדינה טועה: הוצאת מח"ש מהפרקליטות היא לא הפתרון

הכותב הוא הסנגור הצבאי הראשי לשעבר, בעל משרד העוסק במשפט פלילי ובעבירות צווארון לבן

זו תקופה לא פשוטה למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שסופגת חבטות מכל עבר. לאחרונה ניתנה הכרעת הדין בעניינה של שוטרת מג"ב, אוריאן בן כליפא, בתום משפט ממושך. כליפא הורשעה אומנם בעבירת תקיפה, אך זוכתה מעבירות חמורות, תוך השמעת ביקורת נוקבת מצד בית המשפט על החקירה המרושלת של מח"ש.

באותו יום פורסם דוח מבקר המדינה, כשהפרק בדוח שזכה לתהודה הגבוהה ביותר הוא זה שמבקר באופן נוקב את הטיפול של מח"ש והמשטרה בעבירות שוטרים.

פרסום הדוח לווה בדברי המבקר, מתניהו אנגלמן, ש"יש לבחון את הוצאת מח"ש מהפרקליטות", כשהמבקר הטעים שעל היכולת להבטיח עצמאות תפקודית מלאה למח"ש "מעיב השיוך המוסדי של מח"ש לפרקליטות המדינה".

דברי המבקר כמו נותנים רוח גבית להצעת החוק של ח"כ משה סעדה, סגן מנהל מח"ש לשעבר, שבפברואר האחרון עברה בקריאה טרומית, להוציא את מח"ש מהפרקליטות ולהכפיפה לשר המשפטים.

בעיות אקוטיות ודחופות

אך האומנם נכון לייחס את הקלקולים בעבודת מח"ש לכפיפות המוסדית שלה לפרקליטות דווקא? האם הוצאתה של מח"ש מהפרקליטות תבטיח לנו מח"ש חזקה, מקצועית ואפקטיבית?

קריאה בדוח המבקר תבהיר לנו כי השיוך של מח"ש לפרקליטות אינו הבעיה המרכזית בחקירת התנהלות שוטרים. הדוח מלמד כי יש בעיות רבות, אקוטיות ומשמעותיות במספר רכיבים ומישורים של טיפול מח"ש והמשטרה בתלונות נגד שוטרים.

הדוח מצביע על כשלים מערכתיים לאורך ולרוחב, הן בעבודת מח"ש והן בטיפול מצד המשטרה בתלונות ביחס לשוטרים. הדוח מוצא היעדר קווים מנחים לטיפול בתלונות, חוסר אחידות בהתייחסות ובקבלת ההחלטות, היעדר סמכויות נדרשות למקבלי ההחלטות, פיצול בין גורמים שמקשה על טיפול אחיד, עיכובים באזרוח תפקידים, היעדר נתונים ואי-מעקב אחר טיפול, הקצאת משאבים חסרה, עוד ועוד.

הירידה בהיקף כתבי האישום שהוגשו על-ידי מח"ש בשנתיים אחרונות פחות מטרידה בעיניי, שהרי ממילא הליכים פליליים צריכים להיות המוצא האחרון שננקט. המטריד ביותר מבין הליקויים הוא "החור השחור" שאליו נשאבות אלפי תלונות מדי שנה, למעלה ממחצית (55%) מהתלונות שמוגשות כלפי שוטרים.

כל תלונה על התנהלות פסולה של שוטר שאינה מצביעה על התקיימות עבירה החמורה משנת מאסר אחת (וכמה חריגים נוספים) - אינה בסמכות מח"ש. מה קורה עם כל התלונות הללו שאזרחים הפנו למח"ש? הן פשוט נגנזות מבלי שהן מנותבות להמשך טיפול כלשהו. וכך, רוב התלונות שמוגשות על-ידי אזרחים אינן זוכות לא רק למענה פלילי, אלא גם לא להתייחסות משמעתית או פיקודית. בלשון העם הן למעשה "נגרסות".

ומה הדבר המייאש ביותר? שהממצא המטלטל הזה אינו חידוש שהתגלה זה עתה. הדוח מאזכר שורה ארוכה של ביקורות קודמות בשני העשורים האחרונים שהציגו מחדל חמור זה של נפילת אלפי תיקים בשנה לתהום הנשייה בלא כל טיפול, וכל אלה לא הובילו לתיקון המתבקש.

העמקה בדוח הביקורת תגלה לנו אפוא ריבוי של כשלים ומחדלים הן במח"ש והן במשטרה, אך לא נמצא בו עיסוק מעמיק במיוחד בשאלה של המיקום המוסדי הראוי של מח"ש או ניתוח שיחייב את המסקנה שהכרחי להוציא את מח"ש מהפרקליטות.

תיקון ענייני ונכון

קריאה בדוח תלמד אותנו שהתוצאות העגומות ביחס לאופן הטיפול, או שמא נאמר, אי-טיפול, בתלונות ביחס לשוטרים נעוצה בגורמים רבים, כשהכפיפות של מח"ש לפרקליטות אינה יכולה להסביר את כולם. לא ניגוד אינטרסים בין הפרקליטות למשטרה ולא "אהבה שמקלקלת את השורה" בין הגופים מובילים לתת האכיפה ולגירעון הביקורתי כלפי השוטרים, אלא גורמים אחרים בתכלית.

הדוח כלל גם פרקי ביקורת בהקשרים נוספים. אחד הפרקים החמורים שיצאו היה לגבי הביקורת הפנימית בשירות המדינה, כשהמבקר חשף שורה של כשלים במערך המבקרים הפנימיים במשרדי הממשלה, ואת העובדה שרוב המשרדים אינם מצייתים לחוק המחייב קיום ביקורת פנימית.

מאליו עולה השאלה האם הוצאת מח"ש מהפרקליטות והכפפתה לגורם אחר במשרד ממשלתי, בהינתן בעיית הביקורת שנמצאה גם שם, היא-היא שתביא דווקא לתיקון המתחייב בטיפול בתלונות נגד שוטרים.

נותר לקוות שדוח הביקורת העגום יביא הפעם לתיקון ענייני ונכון של כל הראוי לתיקון במח"ש, "שומרת השומרים". כי בנפשנו הדבר.