לקבל הקלה בעונש רק כי ערערת: התמריץ שמחריף את הסחבת המשפטית

מעשה שהיה כך היה: בית המשפט העליון הקל בעונשו של אדם שהגיש ערעור סרק על הרשעתו בפלילים ועל גזר הדין שנפסק נגדו בבית המשפט המחוזי.

הפרקליטות הגישה את תשובתה לערעור, ובפתח הדיון הודיע ראש ההרכב כי הם קראו את התיק ולא רואים שיש מקום להתערב בקביעות המבוססות של השופט, אך יש מקום לדון אודות חומרת העונש. "לכן אנחנו מציעים למרשך לשקול למשוך את הערעור על הכרעת הדין ולטעון בעניין גזר הדין", אמר ראש ההרכב לסנגור.

● יפגע בחלשים או צעד חשוב? סערה סביב כוונת שר המשפטים לוין לבטל את הלכת אפרופים 
● שופט העליון יחיאל כשר ידון בתיק נגד מפעלי ים המלח שיוצגה על-ידי המחלקה בראשה עמד | בלעדי 

הסנגור התייעץ חצי דקה עם לקוחו, הסכים ותוך דקותיים המערער יצא מהדיון עם שנת מאסר אחת פחות. השופטים כתבו בפסק הדין הקצרצר, שהחזיק כמה שורות בודדות, שיש לראות במשיכת הערעור קבלת אחריות וחרטה של המערער. ולכן, אומנם גזר הדין היה ראוי, אך בשל החרטה שאומנם הייתה מאוחרת - יש להעמיד את עונשו על X שנים פחות 1.

עבדכם הנאמן, שהיה באותו זמן עיתונאי צעיר ונמרץ (כיום אני רק צעיר), יצא מהדיון מזועזע. פניתי ל"גורמים בסביבת השופט" במחוזי, שהשופטים בעליון הפכו את גזר דינו. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את "המסחרה" הזו בעיניים שלי. להפתעתי, "הגורמים בסביבת השופט" היו על גבול האדישים: "נו ככה זה, מה אתה מתרגש? עוד שנה, פחות שנה, זה לא באמת קריטי".

"מה?!", הקשיתי את הקושיה הכי מבריקה משפטית שיצאה מגרוני. "בוא תבין", הם הסבירו לי. "לשופטים בעליון יש עומס מטורף. הם מגיעים ליום העבודה ורואים על השולחן שלהם עומס בלתי נורמלי של תיקים שממתינים להכרעה. להוריד שנה כדי שיוכלו להשתלט על העומס, זו החלטה סבירה".

המשכתי להקשות חבילי קושיות, והגורמים הנ"ל ענו לי בכנות: "אותו דבר אנחנו עושים במחוזי, כאשר מוגשים ערעורים על בית המשפט השלום. ההכרח לא יגונה".

פגיעה באמון, בהרתעה ובצדק. ומה התועלת?

לא גיליתי פה את אמריקה לאף אחד שמתעסק בפלילים. זה ידוע לחלוטין. השופטים במו-ידיהם, כדי להתמודד עם העומס, מעוותים את הדין ויוצרים תמריץ שלילי שרק מגביר דרמטית את העומס. אדם שהורשע בפלילים יודע שיש לו אינטרס להגיש ערעור סרק, מסורבל ומתיש ככל הניתן, כדי שבעצם הכבדתו על המערכת - הוא יזכה להפחתת העונש שנגזר עליו מלכתחילה בהליך משפטי שלם בערכאה הראשונה.

כמובן שזה לא תמיד עובדת. פעמים רבות הערעורים הללו פשוט נדחים, אך התמריץ לנסות את המזל - נותר במלוא תוקפו.

תעצרו ותחשבו כמה זה מופרע ששופט מקל בעונשו של אדם שלא רק שלא נטל אחריות והודה באשמה, אלא אף הגיש ערעור על הכרעת הדין. רק כאשר השופטים המליצו לו למשוך את הערעור תוך רמיזה שהדבר יזכה אותו בהקלה בעונש - לפתע הוא הביע חרטה בעצם משיכת הערעור. זו שערוריה. והדבר הכי הזוי הוא שכולם יודעים מזה, וזה לא מזיז לאף אחד.

הנזק הוא לא רק פגיעה באמון במערכת המשפט, הוא לא רק פגיעה בהרתעה, הוא לא רק פגיעה במראית פני הצדק, הוא לא רק בזבוז משווע של משאב יקר ביותר של מערכת האכיפה והמשפט, אלא בסוף הוא פוגע גם באנשים טובים וראויים שיש להם ערעורים מוצדקים שראויים להישמע או הליכים משפטיים אחרים שממתינים ליומם, אך הדיון שלהם נקבע לשנה וחצי קדימה, כי המערכת פקוקה לחלוטין. וגם כאשר מגיע יומם, הם נדחסים יחד עם עוד 5 תיקים נוספים בפני אותו הרכב.

מילא אם בסוף הייתה תועלת מעשית במדיניות של השופטים, אבל לא רק שאין שום תועלת, אלא היא רק יוצרת את העומס באמצעות התמריץ השלילי. וכשחושבים על זה, חייבים לשאול את עצמנו האם אין פגם במנגנון כשלעצמו. כיצד המחוקק, ובעקבותיו מערכת המשפט, מתמודדים עם ערעורי סרק, עם התשה והצפה של בתי המשפט. והתשובה היא שהם לא מתמודדים. אין באמת שום כלי להתמודד עם התופעה. אין שום מחיר שהאדם משלם על ערעור פלילי שהוא מגיש (על הליכים אזרחיים נדבר בהמשך סדרת הטורים).

לא יחייבו את המערער בהוצאות על הזמן השיפוטי, על הזמן הפרקליטותי ועל כל המעטפת. לא יחייבו אותו אף לא בשקל אחד, ובפעמים רבות מספור גם ההוצאות שהמערער אמור להוציא על הגנתו המשפטית יוצאות מהכיס של הסנגוריה הציבורית - כלומר מהכסף שלנו. כל הליך כזה עולה למדינה הון. מדובר במשאב מוגבל מאוד, שבהכרח בא על חשבון דברים חשובים אחרים.

אולי תזדעזעו אבל הפתרון הוא סנקציות

לאור העובדות הבסיסיות הללו, אני סבור שצריך לתת כלים בידי בית המשפט להתמודד עם העומס הזה. לא באמצעות דילים שמתאימים לשוק ולא למערכת הצדק, אלא באמצעות תמריצים נכונים. אם הייתי נמנה עם 120 חברי הכנסת, הייתי מקדם הצעת חוק שנותנת סנקציה נגד ערעורים שהשופט סבור כי הם היו ערעורי סרק.

חלקכם יזדעזעו מן ההצעה הבאה, אך אני מציע לחשוב עליה ברצינות. בהליכים אזרחיים או מינהליים הכלי (שלא ממומש כראוי) למניעת ערעורי סרק הוא פסיקת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין או פסיקת הוצאות לקופת המדינה, אך מה הכלי בהליך הפלילי?

אני סבור שצריך לקבוע סנקציה מובנית של 10 אחוז תוספת על גזר הדין, אם ערכאת הערעור החליטה שהערעור היה ערעור סרק שלא היה לו שום סיכוי (כמו ערעור אזרחי שנדחה על הסף). התוצאה תהיה שאדם יחשוב 5 פעמים לפני שהוא מחליט להגיש ערעור. אדם שהורשע בפלילים, יבין שהגשת ערעור היא לא עניין של משחק מזל או "שיטת מצליח".

לזכור תמיד מה האלטרנטיבה

האם יש להצעה שלי מחירים? בהחלט. האם יש סיכון שאדם יימנע מהגשת ערעור מוצדק מפני החשש שעונשו יוחמר? כן. האם סנקציה שמחמירה בשלילת חירות היא סנקציה קשה ולא יורדת בקלות בגרון? כן.

אך צריך לזכור תמיד מה האלטרנטיבה. לדעתי הנזק והפגיעה במצב הנוכחי עולים לאין שיעור על החשש הזה. גם לציבור הרחב שמחכה ליומו בבית המשפט, גם להורדת העומס, גם ליכולת של השופטים לדון באמת לגופם של התיקים ולעיין בהם בכובד-ראש ולא רק "לבחון מלמעלה על פני הדברים", גם לחזק את אמון הציבור ואת ההרתעה.

וגם - מומלץ לזכור שמדובר על סנקציה שניתנת רק על ערעור ששופטי ההרכב סבורים שהוא ערעור סרק, לאחר שהתנהל הליך משפטי שלם בפני ערכאה שיפוטית בסיומה הוא הורשע כדין.

המשך יבוא בשבוע הבא. בהמשך נדבר גם על עתירות סרק לבג"ץ, שמטרילות את המערכת ואת התקשורת פעם אחר פעם, מבלי שהמערכת מנסה לעצור זאת אלא מתמרצת את המשך התופעה.