הדינוזאור שראשו נתקע בתקרה: האופוזיציה בטורקיה, ובישראל

המטוטלת הפוליטית נעה שמאלה וימינה מעשה שגרה בכל הדמוקרטיות. מפעם לפעם, אנשי אקדמיה ועיתונאים מתפתים להודיע על 'גל אדום', או על 'גל כחול'. אבל רוב הגלים אינם מציינים שינוי מהותי. הם חלק טבעי של תנועת המטוטלת.

● המדינה שהאזרחים בה הפסיקו להשתמש בבנקים ועברו למזומן 
● חוקי סחר חדשים באיחוד האירופי: האם ישראל תאבד מיליונים במסים לבריסל? | ניתוח

האם אנחנו מסוגלים להבחין בתנודה המשקפת שינוי קבוע, או לפחות ארוך-טווח-מאוד? טורקיה סיפקה דוגמה בשבוע שעבר. ישראל סיפקה דוגמאות כאלה לפחות פעמיים ב-40 השנה האחרונות.

הדוגמאות נוגעות למצב עניינים, שבו מערך של מפלגות אופוזיציה נכשל בנסיבות שנחשבו מלכתחילה אידיאליות לניצחון; נכשל במידה המצדיקה את ההנחה שהאופוזיציה מיצתה את הפוטנציאל האלקטורלי שלה.

בטורקיה זה קורה על רקע אינפלציה שנתית של 75%, ובעקבות רעש אדמה קטלני, שהממשלה לא התכוננה לקראתו ולא היטיבה לטפל בתוצאותיו. ערב הסיבוב הראשון, לפני שבועיים, כמעט כל הסקרים חזו ניצחון למפלגת העם הרפובליקאית (CHP) ולשותפותיה, אולי אפילו במידה שתחסוך את הצורך בסיבוב שני. הפרש תבוסתה (4.5%) גדול מספיק כדי להעמיד בספק ניכר את יכולתה להתאושש ולנצח בסיבוב השני, ביום א', 28 במאי.

 ''ניצחון העם'', מכריזה הכותרת מעל צילום של הפגנת ענק נגד ארדואן, 2013. ״העם״ לא ניצח / צילום: גזיר עיתון

המהפך שלא היה, פעמיים

בישראל התחולל משהו מעין זה ב-1981 וב-2015. בשני המקרים, מפלגת העבודה לא יכלה להיות מוכנה יותר. סיכוייה לא יכלו להיות משופרים יותר, על פי הסקרים, על פי ההיגיון, ועל פי משאלת לבם של מנהיגיה ושל תומכיה.

ב-1981 היא דאתה על כנפי הסיסמא 'רק לא ליכוד', שהעמידה כמעט את כל השמאל-מרכז היהודי לצידה, ורוקנה כמעט לחלוטין את מלאי המצביעים של מפלגות קטנות. הימים היו ימי האינפלציה הדוהרת (135%). שלושה שרי אוצר ניהלו אז את הזוועה בדרגות יוצאות דופן של חוסר מיומנות או של חוסר כנות.

בתחילת מערכת הבחירות, הסקרים חזו 55 מושבים למערך של מפלגת העבודה ומפ"ם, והעניקו לו יתרון מדהים של 26 מושבים על פני הליכוד. התוצאה ביום הבחירות הייתה יתרון של מושב אחד לליכוד, 47:48. אגב, המערך נחל הישג יוצא דופן כשלעצמו: נוספו לו 15 מושבים. אבל זה לא הספיק.

בשנה ההיא, מפלגת העבודה ההיסטורית מיצתה את הפוטנציאל האלקטורלי שלה. נצחון יצחק רבין ב-1992 האט את התהליך, אבל לא שינה את כיוונו. דשדוש הפך לירידה, וירידה הפכה לצניחה מהירה.

לבסוף באה שנת 2015, כל טיפת חמצן נשאפה אל הריאות, הכול היה מוכן למהפך (יצחק הרצוג, ציפי לבני ו'המחנה הציוני'). מה גדולים היו פחי הנפש. החמצן התרוקן, ההתמוטטות התחילה. הסקרים האחרונים מעמידים בספק את יכולת המפלגה המייסדת של מדינת ישראל לעבור את אחוז החסימה.

קראו לה 'כמאליזם'

שתיהן, הישראלית והטורקית, היו הדינוזאורים של זמנן. לא רק ימין, אלא גם שמאל ליברלי קץ בהן. לא היה אפשר לחשוב על שלטון מבלי לחשוב עליהן. הן הקימו את מדינותיהן, ושלטו בהן כמעט 30 שנה. יש הבדלים חשובים. CHP שלטה רוב הזמן כמפלגה יחידה, ללא אופוזיציה. כאשר התמודדה בבחירות חופשיות, היא נחלה שלוש תבוסות איומות. CHP אמנם חזרה לשלטון אחר כך, בעיקר בזכות הפיכה צבאית שהוציאה להורג את ראש הממשלה הימני, אבל חזרותיה היו חטופות. זוהרה הועם.

גם כך היא הוסיפה לתת את הטון באמצעות אידיאולוגיה רשמית, שניתן לה השם 'כמאליזם', על שמו של מוסטפא כמאל 'אטאטורק', מייסד הרפובליקה. 'כמאליזם' הורה את הכיוון: פיתוח, מודרניוּת, חילוניוּת.

כל מוקדי הכוח בטורקיה השגיחו על הוצאת ה'כמאליזם' אל הפועל. בראש ובראשונה היו הגנרלים, שחוללו הפיכה צבאית אחת לעשר שנים, בין 1960 ל-1980, והוסיפו למשוך בחוטים רבע מאה אחר כך. לפקודתם סרו הביורוקרטיה ומערכת המשפט. לבחירות נודעה חשיבות מוגבלת, אבל הן חזרו ורמזו שרוב הטורקים שמרנים יותר, אפילו הרבה יותר, מ-CHP. מעניין שבשנות ה-80 וה-90, חוסר שקט גבר דווקא בין ליברלים, שנפשם קצה בקונפורמיוּת המחניקה של ה'כמאליזם'. לא עלה כלל על דעתם שהאיום הגדול ביותר על הליברליוּת שלהם נובע מן האגף הדתי, שהם הקלו בו ראש.

האתוס הציוני הפרגמטי

ב-20 השנה האחרונות, CHP הייתה מפלגת האופוזיציה העיקרית, לפעמים היחידה. היא לא התקרבה כלל לדגדג את טאייפ ארדואן. הפעם היא האמינה שתוכל. היא כוננה חזית של שש מפלגות, העומדות לאורך מלוא הקשת, מימין דתי עד שמאל חילוני. היא הכניסה כל חץ אפשרי לאשפתה. היא נשמה עמוק, והתכוננה לניצחון.

היא הייתה קרובה מתמיד. 44.5% מן הקולות הם הישג לא רע. אבל הדעת נותנת שהיא חבטה את ראשה בתקרה. אין לה דרך פוליטית או מתמטית למצוא את ששת האחוזים החסרים. הפוטנציאל האלקטורלי שלה מוצה. עכשיו נראה שרק מוסטפא כמאל חדש יוכל לאסוף את שברי הכמאליזם, ולחזור ולכונן את הרפובליקה החילונית.

ומה יוכל לחדש את האתוס הציוני הפרגמטי של בן גוריון, זה שהתבשם בניחוחות של אידיאולוגיה אבל לא הניח לה להכתיב מדיניות? היוכלו העצרות מעוררות ההערצה בקפלן ובנותיה? אולי. אבל CHP תוכל לספר לישראלים מה קרה כאשר עצרות רחוב ספונטניות והירואיות מילאו את ערי טורקיה ב-2013, לאורך זמן, ודרשו שינוי.

לא קרה דבר. ודבר מוסיף לא לקרות. הליברלים הטורקים גילו שהפכו למיעוט קבוע בארצם. מה מאוד אני מקווה לעמוד על טעותי ביום א'.