הסיפור הטרגי מאחורי המחזה היווני הקלאסי הידוע

ג'יימי ג'יימס הוא סופר ועיתונאי אמריקאי 

ברוב הטקסטים שנכתבו על "מדיאה" מצויינת העובדה כי המחזה שכתב המחזאי האתונאי אוריפידס זכה במקום השלישי, כשהיא עלתה לראשונה בפסטיבל דיוניסיה באתונה, ב־431 לפנה"ס; אלא שלעיתים קרובות כותבי הטקסטים לא מזכירים כי בתחרות הזו נטלו חלק רק שלושה מחזאים. אוריפידס קיבל בעבר את הפרס הראשון (זר עלי קיסוס), ואולי הוא היה זוכה שוב, אלמלא הסיפור המצמרר שלו אודות אישה המתנקמת בבעל בוגדני על ידי רציחת ילדיהם הקטנים היה מראש מועד לכישלון.

בעת המודרנית זכה אוריפידס לתחייה מחודשת. המחזה שלו הפך לנכס צאן ברזל של עולם התיאטרון. "מדיאה" היה מהפכני בדרמטורגיה שלו יותר מאשר בסיפור. חובבי תיאטרון באתונה העתיקה רצו זוועות, ורצח הילדים בהחלט סיפק את הנטייה שלהם לסנסציה, אלא ש"מדיאה" הפר כמה מהקונבנציות הבסיסיות של הטרגדיה. נורא ככל שיהיה פשעה של הגיבורה, הקהל חייב שתהיה לו מידה של סימפתיה לדמות. אוריפידס גרם לגיבורה שלו, מכשפה מארץ זרה, לבצע את הפשע הנורא ביותר שאפשר להעלות על הדעת, רצח של שניים מילדיה, שהיו בניו של גיבור יווני, רק בגלל שגאוותה נפגעה.

● ציור המונה ליזה הוא ערש התרבות המערבית
● "הדֶבֶר" של אלבר קאמי: הספר שנותן תקווה בשעות האפלות ביותר
● מי הקים את המבנה היפה ביותר בעולם שמיליוני תיירים פוקדים אותו מדי שנה?

הפשעים החמורים שמבצעת הגיבורה

סיפור הרקע של המחזה מתחיל כשיאסון מפליג לקולכיס המרוחקת, ממלכה במזרח הים השחור, כדי להביא את גיזת הזהב. הוא לא יכול היה להשיג אותה ללא עזרתה של מדיאה, שבגדה בבני ארצה ואז חזרה עם יאסון ליוון. לאחר שהתיישבו בקורינתוס, יאסון השתעמם מהמכשפה האקזוטית ונטש אותה כדי להינשא לביתו של מלך קורינתוס. האקשן במחזה קורה בשער ביתם של יאסון ומדיאה, שם היא מחליטה לבצע סדרה של רציחות איומות. לפני שהיא שוחטת את בניה, היא שולחת אותם לארמון המלכותי עם מתנות, שמלה שעולה בלהבות כשלובשים אותה וכתר זהב שעולה ממנו אש כשחובשים אותו, ואלה גורמים למותם של כלתו של יאסון ולאביה המלך.

מדיאה עושה את הפשעים האלה לא בהתקף טירוף או בגלל דלוזיה טרגית כמו זו של אדיפוס, שמתחתן עם אימו לא ביודעין - אלא בדם קר ובאופן מחושב. באופן שערורייתי אפילו יותר, בסוף המחזה אוריפידס חס על מדיאה: היא אינה משלמת על פשעיה. הפילוסוף היווני אריסטו שנא את הסיום: אחרי שהיא הורגת את הבנים, מדיאה נישאת על ידי כרכרה שנחשים מכונפים מטיסים בשמיים. היא נוטלת את גופותיהם של בניהם, ומונעת מיאסון מלהביא אותם לקבורה. זהו טוויסט תיאטרלי יוצא דופן: מדיאה מרחפת מעל ראש הקהל בהצגה, נישאת השמיימה על ידי המקינה, מנוף עץ שבמחזות אחרים מביא את האלים אל הבמה כדי לפתור את התסבוכת הדרמטית, אבל ב"מדיאה" נעשה בו שימוש כדי למלט אם שרצחה את בניה.

האם המחזאי שינה את הסוף

סיבה נוספת לכך שהקהל דחה את המחזה נעוצה ברכילות העתיקה לפיה אוריפידס קיבל שוחד כדי לשנות את העלילה. על פי המיתולוגיה היוונית, מדיאה ויאסון הולידו שבעה בנים ושבע בנות, שנהרגו לא על ידי אימם אלא על ידי כנופייה בקורינתוס. גרסה מוקדמת של המחזה מגלה שלפני הפסטיבל בדיוניסיה, תושבי קורינתוס שיחדו את אוריפידס שישנה את הסיום, כדי למחוק את השם הרע שעשוי המחזה להוציא לעיר שלהם. ייתכן אפילו שהסיפור אמיתי.

בסופו של דבר "מדיאה" זכתה במעמדה המיתולוגי בתיאטרון בגלל כשרונו של אוריפידס לכתוב מנקודת מבטה של אישה. המונולוג הראשון הארוך של מדיאה פורט את הטענה הפמיניסטית המרכזית, אלפי שנים לפני שלפמיניזם היה שם.

"מכל היצורים שקיבלו חיים ודעת, אנו הנשים הכי מסכנות", אומרת מדיאה. אישה חייבת להינשא, אבל היא לא בוחרת את בעלה ולא יכולה לברוח ממנו אם הוא אדם רע. כמו כן היא אומרת, באופן מזעזע: "הייתי מעדיפה להילחם בקרב עם המגן שלי שלוש פעמים מאשר פעם אחת ללדת ילד". והיא ממשיכה: "אם אישה נתקלת באי צדק בחדר המיטות, אין נפש שצמאה לדם יותר משלה".

התפקיד שזיכה שחקניות בפרסים יוקרתיים

תפקיד מדיאה אפשר לשחקניות כוכבות להפגין את יכולות המשחק, לפחות מאז שביצעה אותו שרה ברנאר ב‏־1898. התפקיד זיכה את ג'ודית אנדרסון בפרס טוני ב־1948, וגם את זואי קלדוול (ב־1982) ודיאנה ריג (ב־1994).

מריה קאלאס, אם כל הדיוות, גילמה גם היא את מדיאה, בגרסה שבוימה על ידי הבמאי האיטלקי פייר פאולו פזוליני ב־‏1969. בשלב מוקדם בקריירה שלה היא זכתה לשבחים על הופעתה בגרסה האופראית של המחזה, שעלתה ב־1953 ב"לה סקאלה" בניצוחו של לאונרד ברנשטיין. האופרה "מדיאה" שכתב המלחין האיטלקי־צרפתי לואיג'י כרוביני עלתה לראשונה בפריז ב־1797, באחת התקופות האלימות ביותר במהפכה הצרפתית.

היו אינספור גרסאות מודרניות וגרסאות שמעבירות את הדרמה לאתרים אקזוטיים - מדיאה בסגנון קבוקי, מדיאה מקסיקנית, גרסאות מצריות וברזילאיות - והן לרוב מצליחות, כי לא צריך לעשות הרבה שינויים כדי להפוך את המחזה ל"רלבנטי". חוץ מזה, אין שום דבר בסיפור שהוא יווני במיוחד.