"ההוצאות על מזון זינקו ל-4,000 שקל, אנחנו לא הולכים לשמחות של חברים"

מגורים: "אנחנו חיים בקיבוץ להבות הבשן בעמק החולה כבר כמעט 15 שנה. פה בפריפריה אנחנו חיים ומידרדרים יחד עם כל המדינה".

● יש לנו חדשות רעות: השכר עומד להישחק לראשונה מזה 15 שנה | בדיקת גלובס
● "המשכנתה קפצה ב־1,000 שקל. לראשונה, מוותרים על מוצרים" | הפנים של יוקר המחיה
● הרוכשים המעטים שנשארו בשוק הנדל"ן מקפיצים את מחירי הדירות הגדולות | ניתוח

תעסוקה: "יש לי סטודיו שבו אני מלמדת ציור. אני גם אמנית פעילה: מעצבת תפאורה ותלבושות וגם סופרת", מסבירה בלה. "לעמיעד יש שני כובעים - הוא מטפל ברפואה סינית ופסיכיאטריה אינטגרטיבית, ובנוסף גם שחקן תיאטרון וקולנוע בוגר בית צבי".

הכנסות: "ההכנסה שלי מהסטודיו שבו אני מלמדת היא קבועה, והיתר הם פרויקטים - אבל בגלל שאנחנו בפריפריה ואין הרבה תיאטראות אני כמעט ולא מעצבת. יש לי הצגה אולי פעם בשנה. ברור לי שאני לא יכולה לעדכן את המחירים בסטודיו בעקבות עליית המחירים הכללית בארץ, למרות שגם מחירי החומרים הושפעו ועלו באופן ניכר", משתפת בלה.

"אתמול למשל הלכתי לקנות טרפנטין, אחד מהחומרים שאני משתמשת בהם על בסיס קבוע, והופתעתי לגלות שהמחיר עלה מ־64 שקל ל־75 שקל. אני לא יכולה להעלות לתלמידים שלי מחיר חודשי כי לכולם קשה וכולם נאנקים תחת הנטל".

לעמיעד הכנסות מטיפולים. "לפני הקורונה הייתה לי קליניקה בתוך הקיבוץ, אבל בתקופה המשברית הקיבוץ לא הסכים לספוג את הסגר ואת שכר הדירה, ולאחר שהעלו אותו החלטתי לעזוב ולפתוח קליניקה בבית. ההקמה והבנייה עלתה המון כסף, רק עכשיו אני מתחיל להתאושש. עם זאת, אני לא יכול להעלות מחירים כי לאף אחד אין כסף". "אנחנו חלק ממעמד הביניים המידרדר", הם אומרים יחד.

משכנתה: "אנחנו מוציאים על המשכנתה 4,500 שקל בחודש. לאחרונה היינו צריכים להרחיב את מסלול המשכנתה ולהגדיל אותו גם לתחומים נוספים מעבר לבית, זאת כדי לכסות את החובות שצברנו בקורונה. המדינה אמנם נתנה לנו מענקים אבל זה ממש לא היה מספיק, את כל החסכונות שלנו הוצאנו בשביל לחיות, ונכנסנו לסחרור הלוואות."

הוצאות: "אנחנו מכניסים את אותה כמות הכסף היום כמו לפני ארבע שנים, אבל אנחנו בגירעון של 30% לפחות כי אנחנו מוציאים המון על אוכל, מסים, ארנונה, חשמל ועוד ועוד. אם לפני שנתיים הוצאנו על אוכל 2,600 שקל בחודש, היום אנחנו משלמים כמעט 4,000 שקל בחודש. רק החינוך של הילדים עולה לנו 1,500 שקל בחודש. גם הבגדים לילדים התייקרו משמעותית".

יוקר המחיה וויתורים: "אנחנו כמעט ולא יוצאים למסעדות. אנחנו מאוד מחושבים, לא נוסעים לבקר בני משפחה במרכז כמעט בכלל, לא מגיעים לשמחות של חברים וקרובים כי זו הוצאה שאנחנו לא יכולים לעמוד בה. סופרים את הדלק ממש. אם נרצה לצאת לצרוך תרבות, לראות הצגה נניח, אז ההצגה עצמה תעלה לנו כ־600 שקל, תוסיפו לזה עוד נגיד 250 שקל כי סעדנו איפשהו, ופתאום הוצאנו אלף שקל ביום. יש לנו שלושה ילדים, אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. בנוסף להכל, הפריפריה יקרה יותר, בעיקר המזון פה. הדברים היחידים שפחות יקרים הם אולי המשכורות שאנשים מקבלים כאן".

נסיעות לחו"ל: "יש לנו טריק. אנחנו מסאבלטים את הבית כשאנחנו טסים וזה מכסה בדרך כלל את עלויות הנסיעה. נסענו ליום ההולדת שלי לשלושה ימים בפריז בלואו באדג'ט - הקפדנו על פשטות בכל התחומים. עמיעד פחות מתרגש כי הוא מצטלם הרבה לסרטים מעבר לים, הוא היה רק עכשיו בפנמה וספרד".

תחושות: "יקר כאן והקושי מורגש עד מאוד", בלה משתפת. אני תמיד צוחקת כשאני אומרת כשאנחנו מחפשים פרויקטים בחו"ל, אני כל יום מלטפת את הדרכונים הזרים של המשפחה ובודקת תוקף - שיהיה לאן לברוח. אנחנו לא נישאר פה בכל מחיר, עם כמה שזה מזעזע בעיניי אם נאלץ לעזוב", היא מסבירה.

"ב־1997 עליתי לארץ לבד ממוסקבה, בגיל 19 מתוך ציונות, אני מאוד אוהבת את מדינת ישראל, זה הבית, אבל אני לא מתכוונת לשבת פה רעבה מתחת לאיזה גשר. אם המחירים ימשיכו לעלות והמצב ימשיך להידרדר נראה לי שרובנו נגיע לשם בקרוב. אם הממשלה הולכת להמשיך לפעול בצורה כזו ולא לטפל בבעיות הקריטיות והמהותיות אז לא תהיה ברירה, לא יהיה לילדים שלי מה לעשות פה. זה נורא נורא עצוב, אבל אני לא רואה כרגע תקווה באופק".