חברת הטק שחסכה מאות אלפים בארנונה והסכם הממון שהלך לפח

פרטי המקרה: חברת הטכנולוגיה הבינלאומית HCL טכנולוגיות, העוסקת באבטחת מידע וסייבר מחזיקה בשטח של קרוב ל־1,000 מ"ר בבית אמפא ברחוב ספיר בהרצליה. העירייה סיווגה את הנכס כ"משרדים" לצורכי תשלום הארנונה, אך החברה טענה כי היא עונה להגדרה "בית תוכנה" - הגדרה עם משמעות כספית המשתנה מרשות מקומית אחת לאחרת. במקרה הנוכחי, בתעריף הארנונה של עיריית הרצליה קיים הפרש של כ־200 שקלים למטר ובסה"כ כ־200 אלף שקל לשטח הנכס לשנה.

החברה פנתה לעירייה בבקשה לשינוי הסיווג פעמיים, ואף הגישה השגה על חיוב הארנונה לעירייה. משכל אלו נדחו, הגישה החברה ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה. בערר שהוגש באמצעות עוה"ד אורית יולס־דבי, חן זייפן וימית כהן ממשרד ש.הורוביץ נטען כי היא עושה שימוש במקום אך ורק לצורך פיתוח תוכנה. עוד טענה החברה כי בנכס נמצאים המחשבים והשרתים שבאמצעותם מתבצעות פעולות הייצור והפיתוח וכי בחברה מועסקים 61 עובדים מתוכם 60 עוסקים בליבת פעילות הפיתוח.

"מנהל הארנונה התעלם במופגן מהראיות שהונחו לפניו ואף מסרב לשלוח מפקח נכסים מטעמו לערוך ביקור בנכס", טענה החברה. לדבריה, מנהל הארנונה דרש מסמכים בנוגע לזהות המחזיק בנכס, במקום על אופי השימוש בו וקיימת פסיקה התומכת בעמדתה לחיוב בתעריף של בית תוכנה.

עו"ד זייפן, שייצג את HCL בהליך, מסביר כי "המבחן הקובע הוא מבחן השימוש בנכס". לדבריו, יש לבחון אם מתבצעת בנכס פעילות של "ייצור" יש מאין, להבדיל מפעילות של מתן שירותים. "פעילות של כתיבת קוד היא פעילות של ייצור. להבדיל, פעילות כמו סיוע ללקוחות בתפעול המוצר, תיקון תקלות ותמיכה טכנית עשויות להביא לכך שהנכס לא ייסווג כ'בית תוכנה'".

בדיון שהתקיים בפני ועדת הערר נקבע כי "לאחר הצגת הנתונים המשיב הסכים באדיבותו לקבל את הערר" וסיווג הארנונה שונה ל"בית תוכנה".

משמעות הפסיקה: חברת טכנולוגיה יכולה לזכות בסיווג הארנונה המוזל "בית תוכנה". בנסיבות בהן החברה עוסקת בפיתוח תוכנה בנכס, מחזיקה רוב של עובדים העוסקים בפיתוח ומחזיקה במחשבים ושרתים באמצעותם היא מבצעת את פעולת הייצור, הסיווג יהיה של בית תוכנה תחת "תעשייה" ויזכה לארנונה מופחתת.

מספר תיק: ערר 15/22

פרטי המקרה: ביהמ"ש המחוזי בתל אביב קיבל בקשה לגמול מיוחד של 275 ממשקיעי חברת רוביקון שהייתה בשליטת אמיר ברמלי וקרסה בעקבות מעשי מרמה. הבקשה הוגשה לאחר שאושר הסכם פשרה בין המפרק, עו"ד ארז חבר, והמשקיעים, לבין מחזיקי אגרות חוב מובטחות בשעבוד על זכויות בחברת הבנייה. המשקיעים, המיוצגים על ידי עו"ד יוסי מנדלבאום מליפא מאיר, טענו כי הם לקחו חלק פעיל בהליך שהניב לנושים 16.5 מיליון שקל וביקשו לחלוק ביניהם מחצית מהסכום.

המשקיעים השתתפו ב־18 דיונים, בחלקם התנהלו דיוני הוכחות במהלכם נחקרו, הגישו עמדות לסוגיות משפטיות מורכבות, חקרו מחזיקי אג"ח והגישו סיכומים. הכונס הרשמי הסכים כי מדובר ב"נושים פעילים", אך התנגד לגובה התגמול בנימוק כי סכום של 50% מהפרויקט הוא לא סביר. לעמדתו, היה צריך לתגמל אותם ב־330 אלף שקל.

השופטת לושי עבודי קיבלה את הבקשה וקבעה כי "על מנת לעודד נושים ליטול חלק פעיל יותר בהליכי חדלות פירעון, פותחה עם השנים פסיקה המכירה בנסיבות מסוימות באפשרות לסטות מעקרון השוויון בין הנושים". היא קבעה כי התנאים שנקבעו בפסיקה מתקיימים, בין היתר כי המשקיעים אינם "נושים מקצועיים" כדוגמת רשות ציבורית, הם פעלו כדין וסכום הגמול המבוקש נקבע מראש והודע לביהמ"ש. 31 נושים התנגדו וטענו שלו היו נדרשים, היו לוקחים חלק פעיל בהליך, וכי פעולות המפרק היו אלו שהניבו תרומה לקופת הפירוק.

משמעות הפסיקה: ביהמ"ש מעודד משקיעים ליטול חלק פעיל בהליכי חדלות פירעון. כך שבנסיבות מסוימות, בהן הפעולות שנקט הנושה הביאו להגדלת קופת החברה חדלת הפירעון באופן שהיטיב עם הנושים, יתוגמל הנושה באופן מיוחד.

מספר תיק: פר"ק 55904-10-15

פרטי המקרה: בני זוג ערכו הסכם בעת שהיו בני זוג ובעוד האישה הייתה נשואה לאחר. הם ערכו הסכם, שאושר לפי חוק בתי המשפט לענייני משפחה, ולא לפי חוק יחסי ממון, שקבע הפרדה רכושית מוחלטת. בהסכם נקבע כי אם תירכש דירה במהלך הנישואין, היא תירשם בתור רכוש של הצד שעל שמו היא נרשמה. בהמשך, בני הזוג התחתנו והביאו שלושה ילדים לעולם. בתקופה זו רכשו הצדדים דירה בשווי 670 אלף שקל וזו נרשמה על שם הבעל מאחר והאישה הייתה בעלת מעמד ארעי בארץ. כעבור עשור החליטו השניים להתגרש, והבעל ביקש לקבל את הדירה, תוך שהוא מציג את הסכם הממון. האישה מצידה פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון למתן פסק דין הצהרתי, לפיו יוצהר שהיא הבעלים של מחצית מהזכויות על הדירה.

השופטת מיכל ברגר בלום קבעה כי מחצית מהדירה תירשם על שמה וכי אין תוקף להסכם הממון שנערך לפני הנישואים. "כשהצדדים פנו לאשר את הסכם הממון ביניהם, הם היו עדיין ידועים בציבור ולא חשבו להתחתן", ציינה. בנוסף, מתחה השופטת ביקורת על תוקפו של הסכם הממון בין השניים, משום שבעת החתימה התקיימו ביניהם פערי כוחות משמעותיים כשמעמד האישה בארץ היה ארעי וסכנת גירוש ריחפה מעליה. האישה הייתה תלויה בבעל ולא הייתה מסוגלת להתנגד לדרישותיו, או לנהל מו"מ מולו באופן שוויוני. לכן, נקבע כי ההסכם אינו תקף למצב החדש, לאחר שנישאו, הביאו ילדים וקיימו חיים משותפים.

הדירה נרכשה באמצעות הלוואות מבני משפחה וחברים של הבעל וממשכנתה. עניין נוסף שסייע לאישה בבית המשפט הוא העובדה שבני הזוג התנהלו בחשבון משותף, והשתמשו בו לצורך החזרת ההלוואות. האישה הפקידה בחשבון מעט כסף שחסכה בעצמה, את משכורתה כשכירה, וכן את דמי הלידה ודמי האבטלה שקיבלה.

האישה יוצגה על ידי עו"ד אברהם קורחוב. לדבריו "בחודשים האחרונים נתקלים בשופטים ששואלים את הצדדים במעמד אישור הסכם הממון האם יש בדעתם להתחתן. אם הם לא בטוחים, בית המשפט אומר להם שיצטרכו לאשר שוב את ההסכם לאחר הנישואין". הבעל יוצג על ידי עו"ד אדוארד וולפוביץ שמסר כי בכוונתו לערער.

משמעות הפסיקה: במקרה בו בני זוג חתמו על הסכם ממון לפני שתכננו להתחתן, עליהם לאשר את ההסכם גם בסמוך לנישואין. אם לא יעשו כן, ההסכם לא יהיה תקף.

מספר תיק: 38331-01-22