אומת הסטארט־אפ? יותר כמו אומת הפרדוקס

הכותבת היא ראשת התוכנית לרפורמות בשירות הציבורי במכון הישראלי לדמוקרטיה

ישראל נחשבת לאחת המדינות המובילות בעולם החדשנות הטכנולוגית (למרות ההאטה היחסית של ההייטק בחודשים האחרונים), ולא בכדי היא זכתה לתואר "אומת הסטארט־אפ". היא נהנית משיעור גבוה של השקעות הון, וממוקמת במקום השלישי בעולם במספר החברות הרשומות בה שנסחרות בנאסד"ק, אחרי המעצמות ארה"ב וסין. אין ספק שהיא מהווה כר פורה לפיתוחים פורצי דרך ונחשבת מובילה עולמית בכמות היוניקורנים (לא זה של נועה קירל, הכוונה לחברות ששווין נוסק מעל לרף מיליארד הדולר).

המצב לא תמיד היה כך. היסטורית, ישראל הוקמה כארץ החקלאות ועבודת הכפיים, ולמעשה במשך עשורים רבים לא הפגינה שום כישורים מיוחדים בהקשר הטכנולוגי או היזמי. היה זה דווקא המגזר הציבורי שעשה את ההבדל. לתמיכה הממשלתית בחדשנות טכנולוגית בישראל חלק משמעותי בצמיחתו ושגשוגו של אקוסיסטם החדשנות הישראלי. ישראל עודדה במשך עשרות שנים יזמות טכנולוגית והשקעה במחקר ופיתוח בתעשייה דרך התוכניות השונות שהפעילה לשכת המדען הראשי, וממשיכה לעשות כן ביתר שאת באמצעות רשות החדשנות. המדינה אם כן היא שחקן מאוד משמעותי, שלא לומר מוביל, בעיצוב הסטארט־אפ ניישן.

הסנדלר הולך יחף

אך אליה וקוץ בה, נראה שדווקא במגזר הציבורי פעמים רבות "הסנדלר הולך יחף". בעוד מדינות אחרות, שעלו לרגל בשנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים לישראל כדי ללמוד איך המוח היהודי מקדם פה חדשנות, הטיבו ללמוד, להטמיע וליישם. אנחנו נחנו על זרי הדפנה, ולא שקדנו על פיתוח מנגנונים וכלים נוספים לחדשנות שיבואו מתוך המגזר הציבורי.

ארגון ה־OECD המליץ כבר בשנת 2010 לאמץ אסטרטגיית חדשנות רחבה כלל־ממשלתית על מנת להתמודד עם אתגרים חברתיים מורכבים. שנה לאחר מכן התניע פרויקט בינלאומי גדול של חדשנות בממשלה ובמגזר הציבורי, מתוך תפיסה שכדי שהמגזר הציבורי יישאר רלוונטי, יעיל ומועיל בשירותים שלו - עליו להטמיע חדשנות - גם טכנולוגית ובעיקר ארגונית־תהליכית.

ה־OECD לא לבד, ועד מהרה מדינות החברות בארגון גיבשו אסטרטגיות ותפיסות הפעלה (בריטניה, פינלנד, קנדה), הקימו מעבדות חדשנות (דנמרק, ניו זילנד וסינגפור), יצרו תוכניות הכשרה ייעודיות למשרתי ציבור לחדשנות תהליכית (ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה). עד מהרה הצטרפו למאמץ גם מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי או ב־OECD, וכך קטאר ואיחוד האמירויות הקימו משרדים שונים ומכוני מחקר שיתמקדו בלקדם חדשנות בתוך משרדי הממשלה.

ובישראל? ובכן, הפרדוקס הישראלי בתפארתו: אותו מגזר הציבורי שהצליח להביא לחוסן ולצמיחה של חדשנות במגזר העסקי, נתפס כנוקשה וככזה שקפא על שמריו ולא יודע לייצר חדשנות מתוכו. דוח של ה־OECD על ישראל משנת 2020 הצביע על כך שאומנם קיימת ניצנים של יוזמות חדשניות במגזר הציבורי בארץ, אך הם אינם תוצר של תרבות ארגונית סדורה אלא תוצאה של מאמצים ספורדיים של פרטים "משוגעים לדבר". החדשנות הציבורית מאופיינת לפי ה־OECD ב"חוסר שאפתנות מערכתית", וככזו לא מצליחה להיטמע ולהגיע לקנה מידה נרחב ברמת כלל הממשלה.

עדיף מאוחר מלעולם לא

נכון להיום, לא קיים מידע אמפירי מהימן על מידת החדשנות הקיימת במגזר הציבורי בישראל וגם לא על פערי הכישורים בהון האנושי. על מנת להתמודד עם פערי הידע הללו יזם המכון הישראלי לדמוקרטיה פרויקט מחקרי שממפה את הכישורים והתנהגויות הנדרשות, את החסמים המערכתיים שבולמים חדשנות, את המענים הקיימים והאפשריים והפער ביניהם כדי לעודד תרבות של חדשנות ארגונית בממשלה. כחלק מהמאמץ נקיים מושב על חדשנות במגזר הציבורי במסגרת כנס אלי הורביץ 2023 שיתקיים בסוף החודש בירושלים. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.