מה הפך את "שמונה וחצי", סרטו של פליני, לאחת מפסגות הקולנוע במאה העשרים?

פיטר קואי הוא היסטוריון קולנוע אמריקאי, מחברם של 30 ספרים על קולנוע 

30 שנה אחרי מותו, פדריקו פליני (1920-1993) עדיין ממשיך להקסים את חובבי הקולנוע. הוא יצר קולנוע מחוויות חייו האמיתיות ומהחלומות שלו. מעטים יכולים לעמוד בקסם ובאותנטיות של הווידויים האישיים שלו. היו במאים שהתרכזו בעצמם באובססיביות לא פחותה מפליני, אבל אצלו הזיכרונות והפנטזיות הפכו למה שפיקאסו הגדיר כאמנות - "שקר הגורם לנו להבין את האמת". סרטיו מלאים בניגודים: תשוקה לצד ביישנות, קטעי חלום לצד שגרה יומיומית, הרהורים פילוסופיים לצד התאהבויות משוגעות. פליני הזדהה עם הדמויות שלו, והעניק להן מאפיינים של הנביא המלגלג, המחזר התאוותן או המאמין החוזר בשאלה.

המשורר והפילוסוף האיטלקי דנטה פותח את ה"אינפרנו" בשורות האלה:

בעיצומו של מסע חיינו
מצאתי עצמי ביער אפל
כי אבדה לי דרך הישר.

סרטו של פליני "שמונה וחצי", שיצא לפני שישים שנה, חוקר את הדילמה הזו בכנות כל כך גדולה עד שאנו נכנעים לאלכימיה של הסרט. המבנה שלו, שעל פני השטח נראה רופף, מהודק במקצועיות כה גדולה, שסיפורו של גיבור "שמונה וחצי" מרתק את הצופים מתחילתו עד סופו.

● הסיפור הטרגי מאחורי המחזה היווני הקלאסי הידוע
● ציור המונה ליזה הוא ערש התרבות המערבית
● "הדֶבֶר" של אלבר קאמי: הספר שנותן תקווה בשעות האפלות ביותר

עד כמה הסרט דומה לחייו של פליני

במרכז עלילת הסרט במאי קולנוע בשם גווידו אנסלמי (מרצ'לו מסטרויאני) המתקשה לביים את הסרט החדש שלו. הוא מותקף מכל הכיוונים: על ידי אשתו, הפילגשים שלו, המפיק שלו, עיתונאים ויותר מכל, התסריטאי היבשושי שלו (ששמו בסרט "דומייה" כמו הקריקטוריסט הצרפתי אונורה דומייה). דומייה מתייחס בזלזול לרעיונותיו של גווידו ופותר אותם כ"סדרה של צירופי מקרים". כל זה מתרחש בספא בו גווידו נוהג לעשות אמבטיות חמות ולקבל כמויות גדולות של "מים קדושים". הבמאי האבוד בורח אל סדרת חלומות המזכירים לו את ילדותו, את הוריו, ואל הזייה בה הוא שולט בהרמון שלו בעזרת שוט צליפה.

הסרט מעביר את המאמץ הכרוך בלהיות מאסטרו, ואת הכאוס המובנה בהפקת סרט מסובך ויקר. לעיתים "שמונה וחצי" דומה באופן מטריד לחיים האמיתיים. מפיק הסרט מטיח בגווידו: "תתפטר מהסרט, או שאהרוס אותך!", בדיוק כפי שמפיק הסרטים האיטלקי דינו דה לורנטיס עשה מאוחר יותר: הוא איים להחרים את הווילה של פליני לאחר שהבמאי הודיע לו שהוא נוטש את הסרט "המסע של ג' מאסטורנה" שהוא היה אמור לביים. "מרצ'לו הוא אני", הודה פליני. "אחת לכמה זמן אני מרגיש שאני כבר לא יכול עוד".

התיאור הסאטירי של הכנסייה הקתולית בסרט

יחסי האהבה־שנאה של פליני עם הכנסייה הקתולית נתנו השראה לכמה מהרגעים המרתקים ביותר בסרט. קרדינלים, בישופים ונזירות - כולם עוברים על המסך, אבל בסופו של דבר מי שזוכה לכבוד הרב ביותר מצד גווידו היא זונה חושנית ששמה "לה סראגינה" (בגילומה של אדרה גייל). הכנסייה תמיד תוארה על ידי פליני באופן סאטירי, ללא שמץ מרירות, מפני שנראה שלא הייתה לפליני עצם של רוע בגופו. הוא קיבל את חטאיו בחדווה ובהנאה.

ניתן אפילו לטעון ש"שמונה וחצי" הוא סרט שמוציא לבוגדנות שם טוב. פליני הודה שעיניו היו גדולות והוא ביטא בסרטיו את התשוקות הפטישיסטיות שלו ללא עכבות. הנשים שגווידו חושק בהן וסובל מהן ב"שמונה וחצי" מופיעות בצורות שונות בכל הסרטים החשובים של פליני. בדיוק כפי שדמות האישה הצעירה האידיאלית שלו מופיעה על החוף בסוף הסרט "לה דולצ'ה ויטה", כך היא מופיעה גם "בשמונה וחצי". קלאודיה, אותה מגלמת השחקנית האיטלקיה קלאודיה קרדינלה, מתוארת בסרט כ"ילדה ובכל זאת כבר אישה". היא מופיעה בתלבושת לבנה זוהרת, "מלאכית בלבן" כמעט.

הדימויים יוצאי הדופן בסרט

את הדימויים יוצאי הדופן ב"שמונה וחצי" יצר ג'יאני די וננזו, שצילם סצינה אחר סצינה בשחור לבן קונטרסטי, עם לבנים בוהקים ושחורים אפלים. את הסרטים "סלבטורה ג'וליאנו" של פרנצ'סקו רוזי ו"הלילה" של מיכלאנג'לו אנטוניוני, די וננזו צילם באופן מהפכני: הוא העדיף שימוש באור וצל טבעיים על פני תאורת האולפנים. כך הלבן הפך לצבע המזוהה עם "שמונה וחצי", כמו שאדום הפך לצבע המזוהה עם "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן. ב"שמונה וחצי" המצלמה הסטטית מפנה את מקומה למצלמה ניידת רואת־כל, המעניקה לסרט איכות מאוד אישית התואמת את הגישה הסובייקטיבית של פליני לקולנוע.

"רציתי לעשות סרט שיש בו כנות" אומר גווידו ב"שמונה וחצי", "כדי לקבור את כל הדברים המתים שאנו מחזיקים אצלנו בראש. באמת שאין לי משהו מיוחד לומר, אבל אני רוצה לומר אותו בכל זאת". המפיק החזירי שלו מאשים אותו בכניעה ל"ספקות, מחשבות וגחמות", אבל גווידו זוכה בחזרה בחיבתה של אשתו. הוא אומר לה: "החיים הם חגיגה, הבה נחיה אותם יחד".

מדוע הסרט ממשיך להפנט את הצופים

כבמאי שצמח בעידן הנאו־ריאליזם בקולנוע האיטלקי, את תהילתו המוקדמת קנה פליני עם דרמות אמוציונליות הבנויות על קווי עלילה ברורים. רק עם הצלחת "לה דולצ'ה ויטה" ב־1960, הוא נתן דרור לפנטזיות שלו. אם "שמונה וחצי" הוא יצירת המופת שלו, הרי שסרטו "זכרונות" מ-1973, בו הנציח את זכרונות הילדות שלו, הוא פסגת הקולנוע שלו.

ככל שעברו השנים, פליני טיפל בחומריו באקסטרווגנטיות שגבלה בבומבסטיות. סרטיו המאוחרים סבלו מדיאלוגים חצי אפויים, דמויות הזויות ותפאורות קיטשיות. אבל בשיאו, הוא הצליח לשרטט חלומות על המסך בקלילות שממשיכה להפנט אותנו.