המנהיגים הגדולים שנודעו לשמצה בגלל הניהול הריכוזי שלהם

ד"ר אמנדה פורמן היא ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדת פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה"ב

כל מי שהיה לו חוסר המזל לעבוד עם מנהל ריכוזי, יודע שהצלחה הופכת אנשים כאלה לגרועים יותר. וההבחנה הזו נכונה לא רק למנכ"לים ברשימת 500 החברות של כתב העת "פורצ'ן".

פרדריק הגדול הסתובב בין גדודיו כמו ילד

מלך פרוסיה, פרידריך הגדול, היה ידוע לשמצה בקרב הגנרלים שלו כמנהל ריכוזי. במהלך הקרב בזורנדורף ב־1758, הוא הסתובב בין הגדודים שלו כמו ילד שמשחק בחיילי הבדיל שלו. שר הפרשים שלו, פרידריך וילהלם פרייהר פון זיידליץ, שההפרעות של המלך כמעט ייאשו אותו, העביר את המסר העוקצני הבא למפקדה: "לאחר הקרב, שהמלך יעשה עם הראש שלי מה שירצה. אבל בזמן הקרב, האם יוכל לתת לי להשתמש בו?"

● הממציאים הלא מוכרים מאחורי ההמצאות הגדולות
● מה הניע את המנהיגים לאורך ההיסטוריה לממן תוכניות פנסיה?
● מתי אכילה במסעדה הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת הפנאי?

פרידריך הגדול "שיחרר" את אחיזתו באופן חלקי, אבל רק אחרי שווידא שתוכניות הקרב שלהם זהות, ושזיידליץ ניצח את הרוסים ניצחון גדול. אלא ששנה אחרי בקרב בקונרסדורף, לא היה לזיידליץ מזל: פרדריק הגדול התעקש לשלוח את הפרשים האהובים שלו היישר לתותחים של הרוסים.

קשה להיפטר ממנהל ריכוזי מהרגע שמישהו כזה מקבל את מושכות השררה. הם מושלים ללא רחמים והופכים את היומיומי והסתמי לכלי נשק. החוכמה היא לזהות את סימני ההתנהגות הזו מוקדם ככל האפשר ולנקוט בצעדי המניעה המתאימים.

הפתרון של לנין למשבר סביב השירותים ברכבת

ההיסטוריה של המאה ה־20 יכלה להיות שונה אילו חבורת הגולים המהפכנים של לנין היו נותנים את הדעת על ההתנהגות שלו בזמן מסע "הרכבת הסגורה" הידוע. הרכבת הזו הובילה את לנין ממקום גלותו בשווייץ לרוסיה ב־9 באפריל 1917, כך שיוכל לקחת חלק במהפכת הרוסית. אחד התנאים שלנין הציב היה שלרכבת זו יהיה מעמד חוץ־טריטוריאלי, כך שלא יוכל לעלות עליה אף אחד שיעצור אותו ואת חבורת הגולים המהפכנים שאיתו.

הצרות החלו עת לנין כתב בתא שלו, וויכוח קולני במסדרון הפריע לו בעבודתו. כשפתח את דלת התא הוא ראה תור עצום מחוץ לחדר שירותים היחיד ברכבת. לנין קבע כי אסור לעשן בתאים ובמסדרונות. הגולים צייתו לו, אבל הם הסבו את השירותים לחדר עישון.

לאחר שהתרגז על היעדר השליטה העצמית של חבריו, קבע לנין שהבעיה נעוצה בתחרות ללא בקרה על משאבים מועטים. אלא שהפעם, הוא החליט, זה ייפתר בסגנון סובייטי אמיתי: מורידי המים והמעשנים - יוערכו על ידי מומחה של המפלגה, כלומר לנין. הפוליטביורו של המפלגה, הגוף המבצע של הארגון, שבראשו יעמוד כמובן לנין, יקצה סחורות ושירותים על פי עקרונות המפלגה המהפכנית.

הפתרון של לנין למשבר השירותים היה לחתוך את העיתון שלו לרצועות. אלה חולקו כמו כרטיסים: הרצועות הקצרות שימשו כאישור ללכת לשירותים, הארוכות שימשו כאישור לעשן. לאחר שראה כי הסדר חזר אל כנו, שב לנין אל התא שלו והמשיך בלימודיו.

כיצד הגיבו המהפכנים לפתרון המשבר של לנין?

ההיסטוריה לא מספרת כיצד הגיבו 26 המהפכנים לפתרון שהגה לנין. אבל לא קשה לדמיין מה אולי קרה אחר כך: שוק שחור מתפתח מאחורי הגב של לנין, המהפכנים מחליפים כרטיסים תמורת מקומות ליד החלון, נקניקיות או אפילו שלוקים של וודקה. לא עובר זמן רב, ובין המעשנים למורידי המים מתגלע ויכוח סביב השאלה כמה זמן אורך ביקור בשירותים. משלחת משני הצדדים מבקשת לדבר עם לנין, וזה מוביל לגירושם לחלק הלא מחומם ברכבת, אזור המזוודות. בנקודה זו, שני מעשנים מנסים להימלט ומטפסים לגג הרכבת, ולא שומעים מהם יותר. כעבור שבוע, כשהרכבת מגיעה ל"תחנת פינלנד" בסנט פטרבורג, הצורך באישורים שסיפק לנין נעשה מיותר: המחסור בטבק שובר את רוחם של המעשנים ואף אחד גם לא משתמש בשירותים - שימוש יתר הותיר את האסלה שבורה. כך או כך, לנין היה מרוצה מהצלחת התוכנית שלו. וכך בדיוק הוא המשיך לנהל את רוסיה.