אסור שהיעילות תפגע ביכולתו של אדם להיאבק על חפותו

הכותב הוא מנהל מחלקת תיקי בית המשפט העליון בסנגוריה הציבורית

בטור שפרסם אבישי גרינצייג בגלובס (19.05.2023), הוא הציג תופעה שהדירה שינה מעיניו: העומס המוטל על בתי המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, מוביל להקלה בעונשם של מערערים, תמורת חזרה שלהם מערעורי סרק שהגישו על הרשעתם.

טענה זו מצטרפת לטענות שעולות בתקופה האחרונה על כך שהגנה על זכויות נאשמים פוגעת ביעילות מערכת המשפט. אלא שהמציאות הפוכה לגמרי: העומס המוטל על בתי המשפט פוגע בצורה קשה דווקא בזכויות הנאשמים בהליך הפלילי ומקשה עליהם לנהל מאבק להוכחת חפותם.

זכות הערעור היא זכות חוקתית, שפותחת פתח לגילוי טעויות בפסקי הדין - דבר בעל חשיבות מיוחדת בהליך הפלילי, בו שאלת חירות האזרח תלויה בהחלטת בית המשפט.

למרות מעמדה הרם של זכות הערעור, בפועל כל העוסקים בתחום הפלילי חווים את שחיקתה של הזכות. מבין כ־3,500 תיקים פליליים המתנהלים בבתי המשפט המחוזיים בשנה, מוגשים כ־500 ערעורים פליליים לעליון, רובם (למעלה מ־70%) מוגשים נגד חומרת העונש ולא נגד ההרשעה, זאת בשים לב לכך שרוב התיקים בערכאות הדיוניות מסתיימים בהודאה באשמה, לאור בעיות אחרות עליהן מתריעה הסנגוריה הציבורית, כמו שיעורם הרב של המעצרים עד תום ההליכים, שמקשים על נאשמים להיאבק על חפותם ומביאים אותם להודות.

הרוב נדחה

שנית, גם מבין הערעורים המוגשים לעליון נגד הרשעת נאשמים הטוענים לחפותם, רובם נדחים בשל כלל אי־ההתערבות, לפיו, ככלל, ערכאת הערעור לא מתערבת בקביעת הערכאה הדיונית ביחס לעובדות ולמהימנות עדים וראיות. כלל זה שימש כאחד הנימוקים לדחיית ערעורו של רומן זדורוב לעליון בדעת רוב.

תסריט לא מציאותי

ושלישית, הזמן המוקדש לדיונים בפני העליון התקצר משמעותית לאורך השנים. כך, אם הערעור הפלילי הראשון שהוגש לעליון (1/48) נשמע על פני לא פחות מ־9 ימי דיונים, כיום ביום דיונים אחד נשמעים כ־9 תיקים (ויותר).

העומס מביא לכך שפעמים רבות בתום דיון קצר בו נשמעים טיעוני ההגנה, השופטים מציעים לה לחזור בה מהערעור. לעתים ההצעה מגיעה לפני שמיעת הטיעונים. זוהי סיטואציה קשה לכל סנגור, וקשה שבעתיים לנאשם שקיווה לקבל את יומו בבית המשפט.

במקרים אלה, ההצעה לחזרה מהערעור על הכרעת הדין לא כוללת לצידה "פרס" בדמות הקלה בעונש, אלא רק הבהרה מצד בית המשפט כי אם המערער לא יחזור בו מהערעור, וייכתב פסק דין, הדברים שייכתבו שם עלולים לפגוע במערער בעתיד.

ומה באשר לתסריט שמתאר גרינצייג, לפיו בית המשפט יקל בעונש המערער "בתמורה" למחיקת ערעור הסרק שהגיש? זה פשוט לא קורה. ב־2022 למשל ניתנו 162 פסקי דין של העליון בערעורי הגנה בהם ייצגה הסנגוריה הציבורית. מתוכם 47 ערעורים התקבלו, והעליון הקל בעונש שנגזר על המערערים. מתוך 47 ערעורים אלה, בשלושה בלבד הציעו השופטים, בתום הדיון, שההגנה תחזור בה מהערעור, אך כלל לא מהסיבות להן טוען גרינצייג.

באחד המקרים הסיבה הייתה הפוכה, שם דובר במקרה של מערערת משולי־שוליה של החברה, שטענה כי הורשעה בעבירה חמורה יותר מזו שביצעה בפועל. כיוון שהשופטים סברו שהמערערת צריכה להשתחרר כבר ביום הדיון, הם הציעו לסנגורים לחזור מהערעור על הכרעת הדין, כדי לחסוך מהמערערת המתנה לכתיבת פסק הדין כשהיא נתונה במאסר, ולאפשר לה להשתחרר באותו היום.

בשני המקרים הנוספים, שהם ערעורים בפרשה אחת שהדיון בהם התקיים במאוחד, דובר במערערים שזכויותיהם נפגעו קשות על־ידי המשטרה. לאחר דיון ארוך בו נשמעו טענותיהם, הבהירו השופטים כי הם סבורים שהפגיעה בזכויות לא מצדיקה את זיכויים, אלא הקלה בעונשם, והציעו להגנה (אחד מהם יוצג על־ידי הח"מ) לחזור מהערעור על הכרעת הדין. המערערים, לאחר התלבטות קשה, נענו להצעה. במסגרת פסק הדין, העליון הקל בעונשם והתייחס ל"קשיים המשמעותיים, שלא לומר כשלים, שנפלו בהליך החקירה". הערעור על הכרעת הדין במקרה זה בוודאי לא היה מוגדר על־ידי העליון כ"ערעור סרק".

גם אם יהיה מי שיתפוס ערעור מסוים כערעור "סרק" - כלומר, כזה שסיכויי קבלתו אפסיים יש לזכור שעבור האזרח שהורשע על־ידי בית המשפט - זכות הערעור לעליון היא הדרך היחידה לזעוק את חפותו. על כולנו מוטלת החובה לאתר דרכים אשר יאפשרו לנאשמים בהליכים פליליים להילחם על חפותם, בכלל בתי המשפט, ובוודאי שאין להציב חסמים נוספים מפני מימוש זכות הערעור, כפי שהציע גרינצייג. רק באופן הזה יוכלו בתי המשפט לממש את תפקידם בעשיית דין צדק.