המנכ"ל שוויתר על שכר של הייטק כדי להפוך את ירושלים לבטוחה לקהילת הלהט"ב

אישי: בזוגיות עם אבירן, גר בתל אביב
מקצועי: מנכ"ל הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות 

ילדות: נולדתי בחיפה ומגיל שלוש גדלתי בגבעת אלה שבעמק יזרעאל. אמי הייתה מורה, אבי ניהל בתי מלון. יש לי אח, צעיר בעשר שנים. גדלתי כילד מגמגם, יש לזה שרידים עד היום: לפעמים יותר, בעיקר במצבי לחץ ומתח, ולפעמים פחות.

● מנכ"ל קבוצת הנדל"ן שבטוח: "המחירים יירדו מעט, אבל הביקושים יחזרו בתוך חצי שנה" | ראיון
● המנכ"לית שדוברת חמש שפות ומכרה את הסטארט-אפ הראשון שלה עוד לפני גיל 30 | ראיון
● עורכת הדין שמונתה למנכ"לית כבר בגיל 32 והובילה את אחד המיזוגים הגדולים של השנה | ראיון

טראומה: אבא פתח עסק עצמאי להשכרת ציוד לבתי מלון. אחרי שנתיים של פריחה באה נפילה חזקה. נצברו חובות גדולים ואבא לא היה עם אצבע על הדופק. אחר צהריים אחד, קצת אחרי שאחי הקטן נולד, הוצאה לפועל דפקו בדלת. שעה וחצי אחר כך נותרנו בבית ריק, חוץ מהדברים הבסיסיים שאסור להם לקחת. לא מאחל את זה לאף אחד.

בית הספר: לא הרמתי יד לענות וכשפנו אליי זה היה די סיוט לדבר ולחשוש להיתקע באמצע. אבל האמת שהייתי תלמיד טוב. אהבתי ללמוד והיו לי קשרים טובים עם המורות והמורים.

שונה: אני זוכר שכבר בכיתות ד'-ה' הסתכלתי על בנים בצורה אחרת. כשדיברו על הבנות בשכבה ועל דוגמניות זה לא דיבר אליי בכלל. בסוף כיתה ט' נעמדתי מול המראה ותהיתי אם השמיים ייפלו אם אגיד עכשיו בקול רם שאני הומו. סיפרתי לחברים, אבל להורים לקח לי עוד הרבה זמן. אלו היו גם שנים שבהן הם התרחקו ולבסוף נפרדו, ולא הרגשתי שתהיה להם מספיק תשומת לב להכיל גם את זה. סיפרתי לאמא שלי רק בתחילת כיתה י"א.

מכינה: לפני הצבא עברתי מכינה במדרשה למנהיגות חברתית בקיבוץ מעיין ברוך שבצפון. עשיתי שם קפיצת דרך במודעות שלי לסביבה ולחברה, וגם באמונה שאני יכול להשפיע עליהן.

צבא: חיל מודיעין, 8200. למדתי ערבית, שפה שאני אוהב גם כיום - והאזנתי למדינות שכנות.

השכלה: תואר ראשון בפסיכולוגיה ומנהל עסקים, תואר שני במנהל עסקים - שניהם מהאוניברסיטה העברית.

ירושלים: הגעתי לעיר ללימודים ב-2009. קצת אחר כך התחלתי לעבוד כסדרן מתנדב במצעד הגאווה, בחשש גדול, מתוך ידיעה שב-2005 מישהו הגיע ודקר משתתפים. זה באמת הפחיד אותי, אבל היה לי חשוב לעזור. ב-2012 הצטרפתי לבית הפתוח בירושלים ועבדתי כרכז קהילה ובהמשך גם כרכז תפעול, התפקידים המשמעותיים הראשונים שלי.

תל אביב: ב-2015 עזבתי לטובת תפקיד ניהולי בארגון היהודי-ערבי סדאקה-רעות, שפועל מיפו להעצמת נוער יהודי ופלסטיני לשינוי חברתי. היה ניהול משותף בכל הדרגים - וזה לא היה פשוט.

דאטורמה: אחרי כשנתיים החלטתי לנצל את הקשרים מ-8200 ולעשות קצת כסף. למדתי תכנות ועשיתי גיחה להייטק, לדאטורמה שנמכרה בהמשך לסיילספורס. חשבון הבנק שלי היה אז מאוד שמח, אבל הנפש הייתה קצת עצובה.

בית: ב-2019 חזרתי לבית הפתוח, כמנכ"ל. זה היה כמו לחזור הביתה, אבל עם תחושת אחריות כבדה. התברר לי שהעשייה החברתית היא הלב שלי ושם אני צריך להיות. אנחנו מספקים שירותים פסיכו-סוציאליים ושירותי מרפאה, שאנשים מהקהילה הגאה נמנעים במקרים רבים מצריכתם ברפואה הציבורית. מעבר לכך, אנחנו מספקים הזדמנויות למפגשים קהילתי ושואפים ליצור שינוי חברתי עמוק של קבלת הקהילה במערכות כמו העירייה, המשטרה, החינוך ובתי המשפט.

מרחק: אני ממשיך לגור בתל אביב וכן, אני יודע שזה מרים גבה אצל כולם. בתקופה האחרונה אני נוסע לירושלים שלוש פעמים בשבוע, ושמח שהקורונה אפשרה לנו אורח חיים שפוי כזה.

המצעד: מצעד הגאווה בירושלים הוא תמיד גם הפגנה על זכויות אדם. במשך השנים נרשמו בו אירועי אלימות קשים נגד קהילת הלהט"ב. עד כמה קשה להיות להט"ב בירושלים? זה קשה בעיקר לאנשים שהנראות שלהם פחות תואמת את מה שהחברה מצפה. הם הרבה יותר חשופים לכל מבט, צחקוק, ביזוי, השפלה מילולית, יריקות ואלימות פיזית ממש. כרגע אני מודאג מהחבירה של השר בן גביר לסגן ראש העיר אריה קינג, שפועל להשליט אווירה של פחד על קהילת הלהט"ב. מצד שני, יש שיתוף פעולה יפה מאוד מול הדרגים המקצועיים, שנמשך גם כיום.

מטרה: אנחנו שואפים שירושלים תהיה עיר מספיק פלורליסטית וסובלנית כדי שיהיה בה מקום לכל הקהילה הגאה, כולל מזרח העיר, החרדים, החילונים וכל מה שבאמצע.

פנאי: אני די ג'יי חובב, מקפיד על שיעורי פילאטיס פעמיים בשבוע, משחק פינג-פונג וצופה אדוק מגיל 8 באליפויות העולם באתלטיקה.