למה בדיוק מתכוון ארדואן כשהוא מתפייס עם העולם הערבי?

הנה מה שקרה בטורקיה בחמש השנים האחרונות, בואכה הבחירות לנשיאות של מאי 2023: הלירה הגיעה לשפל מול הדולר, האינפלציה והאבטלה גאו, משבר כלכלי מתמשך, רעש אדמה הרה־אסון הרג רבבות, והנה, אין כל שינוי בתוצאות ההצבעה.

עיתונאי מערבי העוקב אחרי טורקיה, מצייץ את העובדות האלה, בתערובת של השתוממות ושל תסכול. והוא מעמיד אלה לצד אלה את תוצאות הבחירות של 2018 ואת אלה של 2023: כמעט ללא שינוי, 52 מול 48 לטובת רג'פ טאיפ ארדואן. איך הוא יכול לנצח? הרי הסקרים, הסטטיסטיקה הכלכלית והפגנות הרחוב הענקיות שכנעו שהוא לא מסוגל. זו אולי גם טיוטה לפיסקת הפתיחה של פרשנות ביום שלאחר הבחירות הבאות לכנסת.

לקח חשוב נובע מטורקיה, והוא מתאשר גם במקומות אחרים: הרבה מקום ניתן למשאלת־לב, בפרשנות, בניתוח ובציפיות. המוני אנאטוליה, תושבי הערים הקטנות של טורקיה, שמרו אמונים למנהיג הנצחי, אף כי היו להם סיבות מצוינות להוציא אותו לפנסיה.

"המוני אנאטוליה" הם ציון גיאוגרפי, אך גם ציון של מצב הדעת והמזג. את מקביליהם של "המוני אנאטוליה" אפשר למצוא במערב ארה"ב, במידלנד של צפון אנגליה, בין ההמונים קשי היום ב'רצועה ההינדית' בהודו, וכמובן בין מזרחים ומסורתים בערים הקטנות של ישראל. ההמונים מצביעים לטובת מועמדים, שהמחשבה הליברלית לא רק מתנגדת, אלא מתקשה להבין איך מישהו בכלל מסוגל לשקול הצבעה בשבילם.

"ניסו להפיל את ארדואן"

היה קשה להחמיץ את אנחת האכזבה שנפלטה במחזותיהם של ליברלים, בטורקיה ומחוצה לה. "המגזינים של גרמניה, צרפת ובריטניה ניסו להפיל את ארדואן", הכריז הנשיא בשמחה לאיד. הוא לא הגזים.

שמחה לאיד אינה לווית חן לאיש ציבור, בוודאי לא אצל מישהו השולט בארצו זה 20 שנה. נראה שהשנים מילאו את ארדואן מרירות, אולי אפילו קורטוב של רגשי נחיתות.

אבל הוא קודם כול טכסיסן פוליטי מזהיר, שהצליח פעם אחר פעם להפיל את יריביו בפח, או לתקן טעויות בזמן.

חשש מא־סיסי טורקי

על שורשיו האידיאולוגיים יש ויכוח: האם האיסלאמיזם שלו יונק ממקורות טורקיים עות'מאניים קלאסיים שהרפובליקה החילונית פיזרה ודיכאה, או מתכנית־אב בת יותר מ־50 שנה העונה לשם 'מילי גורוש' - 'החזון הלאומי'.

חיבר אותה פרופ' נג'מטין ארבאקאן, שהגה נוסחה לרה־איסלאמיזציה של טורקיה ולהרחקתה מן המערב. באותו הזמן אסור היה לערב דת ופוליטיקה, וארבאקאן קרא אפוא לתכניתו 'חזון לאומי', אם כי הוא התכוון לחזון איסלאמי.

הוא הקים מפלגה, נכנס לפרלמנט, והיה אפילו חבר בכמה ממשלות עד שנעשה לראש הממשלה ב־1996. הגנרלים, שחשבו את עצמם למגיני המורשת החילונית במדינה, לא ידעו את נפשם. ב־1997 הם הדיחו את ארבאקאן באקט שנודע כ'הפיכה פוסט־מודרנית', שלא הייתה כרוכה בהזזת טנקים או בתפיסה אקטיבית של השלטון, אלא רק בפרסום הודעה באתר הצבא.

האתגר הגדול של ארדואן, לאחר שמפלגתו ניצחה בבחירות לפרלמנט, בסוף 2002, היה איך להבטיח שהגנרלים לא יפילו את ממשלתו בקלות, כפי שהתרגלו לעשות לממשלות אזרחיות בין 1960 ל־1997. כל מה שעשה בימים ההם, מבית ומחוץ, היה משועבד לכך.

בזה אפשר לכלול את מאמציו האינטנסיביים לזרז את הצטרפות טורקיה אל האיחוד האירופי. את העמדת הפנים שהוא תומך בפלישת ארה"ב לעיראק עם עלייתו לשלטון ואת יחסיו ההדוקים עם ישראל בשנות שלטונו הראשונות. הוא ניסה לעורר את הרושם שהוא שותף טבעי למערב ולבעלי בריתו, ומפלגתו היא חילונית מתונה עם גוון דתי קל.

הצורך להניח את דעת הגנרלים והאירופים פחת במרוצת השנים. גישה אנטי־מערבית גוברת שירתה את צרכיו מבית, למהלכי התרחקותו מישראל, בין 2006 ל־2012, היו דיווידנדים ניכרים בזירה הפנימית. מיקח טעות של הגנרלים, ב־2007, חיזק אותו אלקטורלית ואיפשר לו להתחיל "טיהור" של הצבא.

בהדרגה הוא השליך את זהירותו במדיניות חוץ. אמנם שר החוץ בימים ההם טבע את דוקטרינת "אפס בעיות" ביחס לשכנותיה, אבל בעיות התחילו להיערם, ביוזמת ארדואן. האיסלאמיזציה מבית התיישבה יפה עם איסלאמיזציה מחוץ.

עליית 'האחים המוסלמים' לשלטון במצרים ב־2012 הקפיצה אותו ממעמד של משקיף, או של משתתף זוטר, אל מעמד של הנהגה ושל השראה. המונים הריעו לו בקהיר. הוא דיבר על לבם של האחים במצרים להיזהר מפני הגנרלים, אבל הם השיבו בלגלוג, "מצרים אינה טורקיה". ביולי 2013, הגנרלים המצרים הפילו את האחים המוסלמים.

מעניין לדפדף בעיתוני טורקיה בזמן ההוא. הם ביטאו את זעמו של ארדואן ואת פחדיו. שר החוץ שלו, זה מ"אפס בעיות", השווה במפורש את ההפיכה במצרים עם להפיכה בטורקיה של 1997. לשון אחר, ארדואן ידע שהגנרלים עדיין לא פרעו את החשבון אתו. הוא התכונן.

המהלומה באה לבסוף ב־2016, והוא ניצל בזכות צירוף של עורמה, מזל ותכנון לקוי מצד הקושרים. כשלון ההפיכה העניק לו את ההזדמנות לחולל שינוי משמועותי במדינה.

לאחר מעשה, די ברור שהתקווה להוריד אותו בבחירות חופשיות היתה מועדת לכישלון. כאשר המדינה שלך, גם התהליך הדמוקרטי שלך.

"אפס בעיות"? נראה שלא

ומה עכשיו? האם זה הזמן לאידיאולוגיה או לניצול הזדמנויות? קשה לדעת. מנאום הניצחון בקעה אידיאולוגיה, אבל לא יצאו אלא יומיים והוא השלים תהליך פיוס עם הגנרל שהפיל את האחים המוסלמים, נשיא מצרים עבד אל־פתח א־סיסי. הוא התפייס עם יריביו הוותיקים מנסיכויות המפרץ ומערב הסעודית, ששלשלו מזומנים אל קופת הבנק המרכזי של טורקיה לקראת הבחירות, כדי לחזק את הלירה הנחלשת.

הפרגמטיות אינה מוכרחה להיות צרופה. מבחן חשוב יהיה נכונותו של ארדואן להסיר את הווטו הטורקי על הצטרפות שוודיה אל נאט"ו. אבל חידוש הדוקטרינה של "אפס בעיות" במזרח התיכון יכול דווקא להתיישב עם יתר נוקשות כלפי הדמוקרטיות המערביות. לבו של ארדואן נמצא במזרח. "החזון הלאומי" של ארבאקאן, כלל סינכרוניזציה של ההעדפות הרגשיות עם ההעדפות המדיניות.

האם מוחו של ארדואן יגיד שזה הזמן להוציא את חזון ארבאקאן אל הפועל? קול חריקת השיניים של הליברלים, מבית ומחוץ, עשוי להיות מוסיקת רקע ערבה לאוזניו.