המשורר הישראלי שאנשים עומדים בתור שיחתום להם על כתביו וספריו נמכרים באלפי עותקים

המשורר, הסופר והעורך רן יגיל חוזר אל ארון הספרים היהודי, העברי והישראלי 

רוני סומק, 71, הוא המשורר החי המוכר ביותר לקוראים בישראל. אם תעצור תיכוניסט ותשאל אותו בחטף "איזה משורר אתה מכיר, תגיד בלי לחשוב הרבה", הוא לא יאמר חיים נחמן ביאליק או נתן אלתרמן, אלא רוני סומק, שהחל את דרכו כמשורר כבר מגיל 17.

בעוד השירה הייתה תקועה שנים במגדל שן אליטיסטי ומשוררים כתבו למשוררים במעין שיח פנימי סגור, הרי שרוני סומק פרץ את גבולות המיליֶיה והתודעה הציבורית ככותב שפיתח את פואטיקת הדימוי: השיר הקצר שלו בדרך כלל בנוי כדימוי על דימוי על דימוי, ואינו פשוט כפי שנוטים לעתים לחשוב. הוא רק נראה פשוט. ועם זאת, כל ספר שירה שלו מופץ ונמכר באלפי עותקים. אנשים צעירים עומדים בתור בשבוע הספר, גם בזה הקרֵב, שיחתום להם על ספרו.

מקור הפופולריות של סומק

אולי סומק מתחבר לצעירים כי הוא עצמו היה במשך עשרות שנים מורה פופולרי ואחֵר בתיכון ובצעירותו - מדריך חבורות נוער. סומק הוא גם המשורר המתורגם ביותר שלנו אחרי יהודה עמיחי. אגב עמיחי: סומק הוא בוגר סדנת הכתיבה המיתולוגית שלו והוא רואה בו את מורו ורבו.

סומק, בדומה ליהונתן גפן, היה באמת ילד מגמגם שהתפתח להיות משורר אהוד. ייתכן כי הקושי להתבטא בילדותו הביא אותו, בדומה לגפן שנטה יותר לעבר הפזמון והבלדה, לכתוב שירים שיגיעו ויִגעו ברבים ולא רק במומחים.

בעבר כבר יצאו מבחרים מקיפים משירת רוני סומק: "נקמת הילד המגמגם - מבחר וחדשים, 2017-1997" (כנרת זמורה־ביתן, 2017), ולפני כן "גן עדן לאורז - מבחר 1996-1976" (זמורה־ביתן, 1996). המבחר החדש "הנבדל של האהבה" שונה בתכלית: הוא אינו סיכום מתוך ספרים של כמה עשרות שנים, אלא ספר בפני עצמו, הרואה אור בסדרה "זוטא" המסורתית והיוקרתית של הוצאת הקיבוץ המאוחד.

● כתיבה צינית, פסימית ומלאת הומור: הגדולה של חנוך לוין
● לא רק מנהיג פוליטי, אלא גם איש רוח: על מפעל הכתיבה של זאב ז'בוטינסקי
● מה גרם לסופרת העברייה המוערכת לוותר על הכתיבה לטובת חיי משפחה בורגניים

הדימוי הגדול מספר סיפור קטן ומקורי

באשר לפואטיקה של סומק, הרי שמחד גיסא הוא האנדי וורהול שלנו: כאמור שיריו רוויים בדימויים על גבי דימויים עד שנדמה כי הרפרנס כבר אינו קיים, ונותרנו רק עם הדימוי התרבותי המשוכפל; מאידך גיסא הוא גם הגי דֶה מופּאסאן שלנו, אמן הסיפור הקצר הצרפתי, כי הוא יודע באמצעות הדימוי הגדול לספר לנו תמיד סיפור קטן, מקורי ומפעים. ובזה הוא יוצר המצוי על התפר שבין מודרניזם לפוסטמודרניזם ולכן הוא מרתק לא רק קוראים אלא גם חוקרי שירה.

מי שפגש את סומק פעם בחייו יודע שהוא מדבר מטאפורות. בשיריו העוסקים בזוגיות ובאישה, באהבה, בהורות מאוחרת, אבל גם בנושאים אחרים מחאתיים וחברתיים, קיים בלוז לחיים שכמעט היו חיים, שכמעט נחיו, ומלווה תמיד באיזו מלנכוליה אירונית דקה מן הדק מבית מדרשו של זך.

הנה "אלג'יר", השיר האבהי האחֵר של סומק מ־2009, הממחיש זאת, ונוגע באופן מעודן ולא מפורש במזרחיות:

"אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה / הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִ'יר, / וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים / וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִ'יר. // בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד, / הָיִיתִי אוֹמֵר: 'הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת', / וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ / וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב. // הַגַּרְגִּירִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ, / וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם / הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים. // 'אַלְגִ'יר', הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ: / 'אַלְגִ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ'".

המועמדים לקבלת פרס ישראל בשירה

לאחרונה במסגרת תהליך הקנוניזציה של סומק נשמעו קולות לתת לו את פרס ישראל. המבקר וחוקר הספרות אורי הולנדר כתב על כך בחודש שעבר ב"הארץ". אין לי אלא להצטרף לקריאה הזאת והייתי מוסיף שמן הראוי לתת לו ולמשורר הדתי, בן דורו, מירון ח. איזקסון בצוותא את הפרס. הם אומנם משוררים שונים זה מזה, אך דומים בדבר חשוב ביותר בהיבט הסוציו־ספרותי: סומק מייצג תרבות חילונית סובלנית ומכילה מצד אחד, ואיזקסון מייצג תרבות דתית סובלנית ומכילה מן הצד האחר. יש בהם מן הגורם המאחד את החברה החשוב כל כך בימים אלה. יתר על כן, שניהם עשו ועושים רבות, תוך קשב עמוק, גם למען יוצרים אחרים.

הנה בהקשר מאחד זה, שירו המוכר של סומק "שיר פטריוטי", המתחיל כסרט בורקס ומסתיים בהצהרה קיומית אקזיסטנציאליסטית כנה ועמוקה:

"אֲנִי עִירָקִי־פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה, / וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד. / אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל, / אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה / שֶׁל בַּעֲלָהּ. / הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ־סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג / מִפְּלָדָה אַנְגְלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה. / כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל / שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל. / כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלוּדוֹת שֶׁדּוֹן קִישׁוֹט הֵעִיף / עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ. / כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם / רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים / בִּשְׁבִיל הֶחָלָב".