מערכת החינוך בחברה הבדואית קורסת, ומשרד החינוך ממשיך בשלו

הכותב הוא ראש מועצת אל קסום בנגב

זה נחשב היום לבון טון לדבר על המציאות העגומה שבה בוגרי מערכת החינוך מהחברה הבדואית מסיימים את כיתה י"ב בלי לדעת עברית. אפילו לא עברית בסיסית, לא קריאה ולא כתיבה. התוצאה ברורה: הצעירים הבדואים לא מצליחים להתערות בחברה הישראלית, להשתלב באקדמיה או בעולם התעסוקה. ואז, יותר אבטלה ויותר "הזדמנויות" לגלוש לפשיעה ולעבריינות. מדהים לגלות שוב ושוב איך בוגרי מערכת החינוך הבדואית לא מצליחים למלא טפסי מכרז בעברית בסיסית.

אבל המציאות עגומה עוד יותר. בוגרי מערכת החינוך בחברה הבדואית משלימים לכאורה י"ב כיתות מבלי לדעת אפילו ערבית סבירה. כן, ערבית.

דוחות רבים

אתה עומד מול המציאות המטורפת הזאת ושואל את עצמך, אז מה לעזאזל הם עשו בכל שנות ה"לימודים" שלהם? מי שהנושא מטריד אותו יכול למצוא את התשובות בדוח האחרון של מבקר המדינה על מערכת החינוך בחברה הבדואית. הממצאים קשים וטראגיים. אבל נראה שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא לאחרונה כי אחוז הנשירה הגלויה המדווחת עומד על כ־27%, והוא לא כולל את אחוזי הנשירה הסמויה.

עכשיו מתגלגל לו במחוז הדרום של משרד החינוך רעיון עוועים חדש: הקמת רשות מיוחדת לחינוך במגזר הבדואי. במקום לאחוז את השור בקרניו, ולהתמודד עם הבעיות בחינוך שלנו, במשרד החינוך מעדיפים לעצום עיניים, לדחוף את מערכת החינוך תחת כנפיה של רשות עצמאית נפרדת, לנתק אותה ממערכת החינוך הכללית ופחות או יותר לומר: ברוך שפטרנו.

ה"פטנט" הזה של רשות עצמאית לחינוך בחברה הבדואית בנגב נוסה לפני כעשור והסתיים בכישלון מהדהד כשהמדינה החליטה על ביטול רשות החינוך לבדואים. אז למי יש עניין בהחזרת הניסיון הכושל?

עניין נוסף שמהווה אבן נגף בקידום החינוך שלנו הם חוקי התכנון והבנייה המונעים יישום חוק חינוך חובה בפזורה הבדואית. כך, נמצא מתאם גבוה בין אחוזי נשירת תלמידים גבוהה בכפרים הלא מוכרים, שהם חסרי תשתיות וללא מוסדות חינוך, לבין אחוזי נשירה נמוכים ביישובי הקבע.

הבעיה איננה תקציבים. משרד החינוך משקיע כארבעה מיליארד שקלים על מערכת החינוך הבדואית. הבעיה היא הניהול, הפיקוח והבקרה. איש לא באמת נכנס לעובי הקורה ובודק מה באמת קורה במערכת החינוך שלנו, איך כאמור מושקע כסף רב והתוצאות כה דלות? למה זה קורה? משרד החינוך טומן את הראש ובוחר להתעלם מבעיות היסוד של מערכת החינוך שלנו שנמצאת בתחתית התחתית של החברה.

הנה דוגמה מוחצת להוכחת היעדר הפיקוח והבקרה: תלמיד בבית ספר בדואי גם יסודי וגם תיכון מקבל במשך 11 שנים, תיאורטית, 1,600 שעות לימוד עברית. אם זה המצב איך יכול להיות שמרבית בוגרי י"ב אצלנו מסיימים ללא יכולת דיבור בעברית בסיסית? איפה היו המורים? האם ניתנו שיעורים בכלל? האם התלמידים נכחו בכיתות? מי בודק את הנתונים הללו ? מי נותן דין וחשבון על השערורייה הזאת?

מרבים לדבר על בעיית המשילות בחברה הבדואית. בדרך־כלל מתכוונים למשילות של הממשלה, של המשטרה, של גורמי אכיפת החוק. אבל איפה המשילות במערכת החינוך? מי לוקח אחראיות על מה שנעשה, ובעיקר לא נעשה, במערכת החינוך שלנו.

אני קורא למשרד החינוך ולכל מי שיש לו יד ורגל בנושא לשתף אותנו ראשי הרשויות הבדואיות. אנחנו הכתובת, אנחנו בעלי העניין העיקריים, אלינו באים ההורים והתלמידים בטענות. דברו אתנו, שתפו אותנו ונוכל יחד להצעיד את מערכת החינוך שלנו להישגים.

איים של מצוינות

מי שירצה וייכנס לעומקם של דברים יגלה גם אצלנו איים של מצוינות והצלחה. היכן שהיו אמצעים ונעשתה השקעה במורים מעולים ומעקב והקפדה - היו תוצאות. רק צריך שלמישהו זה יהיה אכפת. ולנו ראשי הרשויות הבדואיות אכפת. אנחנו רוצים להיות מעורבים ולא להמתין שוב לחסדיה של רשות חינוך חדשה ומנותקת.

זה אגב גם המענה לכל מי שזועקים מרה על האלימות בחברה הבדואית ועל משבר הנוער והצעירים שלנו. הכל, גם כאן, מתחיל ונגמר בחינוך. תדאגו למערכת החינוך שלנו בצורה אמיתית וכל השאר יסתדר מאליו.