בטלוויזיה הרוסית קוראים בגלוי לרצח עם, במערב מושכים כתפיים

רוסיה ציינה השבוע את 'יום הזיכרון והצער'. בגלריה הרוסית העשירה של ימי חג ומועד קל ללכת לאיבוד. האין כל יום בלוח השנה הרוסי ראוי לזיכרון ומחייב צער? איזה זיכרון ואיזה צער זה הפעם?

ובכן, ב־22 ביוני חל יום השנה הלא־עגול של הפלישה הגדולה ביותר בתולדות המלחמות: ביום הזה, ב־1941, כמעט ארבעה מיליון חיילים גרמנים ובעלי בריתם חצו את גבולה המערבי של ברית המועצות בדרכם אל יעד כמעט דמיוני: הקו ארכנגלסק־אסטרחן, מן הים הארקטי עד הים הכספי.

אילו עמדו במשימה, רוסיה הייתה מושלכת מיבשת אירופה. אפילו היטלר לא חשב שהוא יחסל את רוסיה לחלוטין, כפי שחיסל, למשל, את פולין. אבל הוא קיווה לדחוק אותה כל כך הרחק מזרחה, ולבודד אותה מן העולם החיצון, עד שלא תיוודע לה עוד כל חשיבות.

המשימה לא הושגה, אבל בשלוש השנים הבאות, רוסיה ובנותיה היו זירה למלחמת השמד מוטרפת. תחת הרושם שלה, קטגוריה חדשה שלמה נכנסה אל המשפט הבין לאומי: פשעים נגד האנושות. הבולטים במחולליהם הועמדו למשפט לאחר המלחמה, הורשעו ונתלו.

ה'נאצים' ו'המערב הקולקטיבי'

ולדימיר פוטין היה בזמן האחרון איש עסוק מאוד. בתשעה במאי הוא ציין את יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, ב־12 ביוני הוא ציין את יומה הלאומי של רוסיה, והשבוע הוא ציין את יום הזיכרון והצער. פשוט קשה להאמין שאיש הטרוד בלוח חגיגות כה צפוף ימצא זמן לנהל 'פעולה צבאית מיוחדת' באוקראינה.

יום השנה של השבוע העניק לפוטין עוד הזדמנות לטעון, כי מלחמה לו נגד משטר 'נאצי'; ועניין של להיות או לחדול הוא בשביל רוסיה לעשות 'דה־נאציפיקציה'. מעניין שעצם המושג 'נאצי' היה נדיר מאוד במילון הרוסי־סובייטי. הסובייטים העדיפו 'פשיסטי' על פני 'נאצי'.

'נאצי' נכנס לשימוש מסיבי ערב הפלישה לאוקראינה. הוא עזר לפוטין לבסס את ההצדקה לפלישה. במרכז ההצדקה עמדה טענתו שלמדינה האוקראינית אין תוקף היסטורי, היא יצאה מרחמה של רוסיה ואל הרחם הרוסי עליה לחזור.

אבל חוסר תוקף היסטורי הוא כשלעצמו אינו מכשיר מלחמה ופלישה. בעיני פוטין, אוקראינה היא חלק ממזימה רבת שנים של "המערב הקולקטיבי" לחסל את רוסיה. גרמניה הנאצית הייתה הגלגול הקודם של המזימה. היא הייתה מאכלת מערב אירופית, שכוונה אל לבה של רוסיה.

ההצגה הזו היא כה מעוותת עד שכמעט אין צורך להתייחס אליה ברצינות. לרוע המזל, עשרות מיליוני רוסים מאמינים לה והיא נופלת על אוזניים קשובות גם בהרבה ארצות אחרות. נשכחת מאליה תמיכתה של ברית המועצות עצמה בגרמניה הנאצית. נשכחים איחולי הברכה שמוסקבה שלחה להיטלר על נפילת צרפת, החודש לפני 83 שנה.

סטאלין היה בעל בריתו הלהוט של היטלר בשנה וחצי הראשונות של המלחמה, ומילא את כרסה של מכונת המלחמה הגרמנית בדגנים ובנפט. הוא שחר את חורבנה של הדמוקרטיה המערבית אף יותר ממה ששחר את חורבן "הפשיסטים", שתעמולת משטרו נהגה לגדף ללא הרף.

"להרוס את המאגר הגנטי"

הפתולוגיה של שנאת המערב מכערת עכשיו את רוסיה בשיעורים שלא היה אפשר להעלות על הדעת. יום יום ולילה לילה, הטלוויזיה הממלכתית הרוסית מלאה קריאות גלויות להשמדת עם, לשואה גרעינית וללוחמה ביולוגית.

בשבוע שעבר, גנרל אנדריי גורוליוב, חבר בוועדת הביטחון של הפרלמנט הרוסי, קרא למדעני רוסיה לפתח "נשק נגד האנגלו־סאקסים… עליהם לחקור באופן ספציפי את המאגר הגנטי של כל אחד מן העמים האלה, ולהרוס את המאגר הגנטי שלהם. עלינו לטפל באנגלו־סאקסים, הם אויבינו העיקריים".

הייאמן? חבר פרלמנט וגנרל בדימוס קורא לפתח נשק ביולוגי לשם השמדה גנטית של קבוצת אוכלוסייה? אימתי נשמע חיווי מוטרף יותר? יתר על כן, הדברים האלה נשמעו בארץ, שבה אנשים נשלחים למחנות כפייה מפני שהם מעיזים לקרוא ל'פעולה הצבאית המיוחדת' של פוטין 'מלחמה'. אבל קריאות מפורטות וחוזרות לג'נוסייד אינן נענשות, אינן מגונות ואינן מופסקות.

מדהים עד כמה התקשורת בעולם החופשי מצניעה את הקריאות האלה, או מגיבה עליהן במשיכת כתפיים. מאז ימי המלחמה הראשונים פרשנים רוסים בכירים מטיפים לחיסול המוני של אוקראינים, כולל של ילדים; להשמדת המערב באמצעות נשק גרעיני היפר־סוני; למחיקת ערים אינדיבידואליות מן המפה, מלונדון עד ברלין עד לוס אנג'לס. פרשן רוסי אחד לגלג על התחייבותו החוזרת של הנשיא ביידן להגן על חברות ברית נאט"ו מפני התקפה רוסית. "הוא רוצה להקריב את בוסטון בשביל פוזנן [שבפולין]", אמר הפרשן.

נקל לשער, שפוטין מרשה את הטירוף הזה לצורכי הפחדה קלאסיים. כביכול פוטין הוא זה המגן על המערב מפני הפתולוגיות של הכפופים לו. אבל איכשהו התמעט מאוד מספר האנשים במערב המאמינים לפוטין.

התמיכה עצומת הממדים של הרוסים בפוטין פוטרת אותנו מן הצורך להבחין אבחנה מלאכותית בין "העם" ל"שלטון" (המצאה ישנה של מרקסיסטים־לניניסטים). מה קרה אפוא לרוסיה? מדוע היא התפרקה במידה כזאת מכל מטען של מוסר ושל אנושיות?

זו שאלה לא־בריאה. כל ניסיון להטיל אשמה קולקטיבית פסול מעיקרו. אבל נדמה לי שאין פגם בניסיון להבין מה מוריד ארצות מן הפסים. כך או כך, בזכות טירוף המערכות הזה אנחנו יודעים מה מונח על הפרק: גורל הדמוקרטיה המערבית. ניצחון רוסי באוקראינה יהיה תחילת חורבנה.