הפשיעה בישראל חצתה מזמן גבולות מגזריים וגאוגרפיים

הכותב הוא לשעבר בכיר בשב"כ ובמשטרה, וכיום חוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי וממקימי קבוצת "ניצבים בחזית"​

מטבע הלשון "הפשיעה בחברה הערבית", שהפך בשנים האחרונות שגור בפי אישי ציבור, מנהיגים, נושאי משרה, בעלי תפקידים, אנשי תקשורת ואזרחים מן השורה, מגלם בחובו בעיה חמורה ואמיתית מחד, אך גם סוג של ניסיון הדחקה והרחקה מאידך. ובכן, הפשיעה איננה בחברה הערבית בלבד וטעות להגדירה כך.

נראה כי לאורך השנים היה נוח "לגדר" את בעיית האלימות, למסגר אותה בקווים חד־ממדיים, להרחיק אותה מעצמנו ומסביבת חיינו, ובכך להשליך אותה על האחר; על תרבותו, התנהלותו, אורחות חייו, סביבת מגוריו ועוד. הגיעה העת להביט למציאות בעיניים ולומר ביושר: הפשיעה היא בחברה הישראלית כולה והיא נמצאת בכל פינה, בכל עיר ושכונה. חלק ניכר ומשמעותי ממחוללי האלימות אמנם נמנים על החברה הערבית, ובהתאמה עלה גם מספר קורבנות הרצח בהיקפים בלתי נתפשים, אך אין להמשיך ולעשות את ההפרדה שכן היא מלאכותית בלבד.

עלייה מתמדת באלימות

מקרי האלימות בכבישי ישראל, אירועי הירי, גניבת אמל"ח מבסיס צה"ל והטבח בכפר יפיע, הם רק חלק מאירועי הימים האחרונים שמצביעים על כך שהיקפי הפשיעה, ובתוך כך גם רמת האלימות בחברה הישראלית כולה, מצויים בעלייה מתמדת. הם תוצר של בעיות עומק הקשורות בחינוך, ברב תרבותיות, בתעסוקה, בתיעדוף שגוי של הקצאת משאבים, בהחלשה של גופי ומנגנוני אכיפה, בחולשת מערכת המשפט, בהעדפת ההתמודדות מול איומי חוץ, ביטחוניים ברובם, על פני התמודדות עם איומי פנים, חברתיים בעיקר.

הפשיעה נוגעת בכל תחומי החיים ותוצאותיה פוגעים בכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד. הדבר מכרסם ביסודות קיומה של הדמוקרטיה הישראלית ומעבר לפגיעה החמורה בגוף ובנפש, נפגעים בצורה חמורה חברות ועסקים הנדרשים לשלם דמי חסות לארגוני פשע המאיימים לפגוע בהם ובפרנסתם. חקלאים למשל, סופגים נזקים אדירים בדמות גניבות והשחתה של ציוד, פגיעה ביבול, הצתות, פלישה לשדות גידול ושטחי מרעה ואף הרג של בעלי חיים. מאחר והמדינה שאמורה להגן עליהם, אינה מצליחה במשימתה הכל כך בסיסית, לא נותר לחקלאים אלא למצוא ישועה בחברה האזרחית, ובצר להם נעזרים בארגוני מתנדבים דוגמת "השומר החדש". רשויות מקומיות ומועצות אזוריות במגזר הערבי ובפריפריה נמצאות באופן תדיר תחת לחצים מצד גורמים עברייניים, שדורשים לאפשר להם בניה ופעילות בלתי חוקית, התערבות בתהליכי מכרז והטיית תוצאותיהם באופן שמניב תשואה ומקנה להם העמקת האחיזה בשטח, שליטה וכוח.

אזרחים חושבים פעמיים האם לצאת לטייל, בעיקר בדרום הארץ, האם לנסוע בשעות החשיכה ונמנעים מלהשאיר את רכביהם ללא השגחה מחשש פן יגנבו או יסבו להם נזק. קבלנים נאלצים להעסיק בסכומי עתק חברות שמירה בפרויקטים, לרבות פרויקטים ממשלתיים, אך בפועל מדובר ב"מכבסת כספים" שכן מדובר בחברות שמירה שבחסות החוק מבצעות סחיטת דמי חסות! למען הסר ספק, הפעילות המתוארת ושכמותה מתקיימת פעמים רבות בשיתוף פעולה מלא בין ארגוני פשיעה ועברייניים ממגזרים שונים, כולל בשטחי יהודה ושומרון, ותוך ניצול "היתרונות היחסיים" של כלל המעורבים.

לצד כל אלה ניכרים היחלשות והחלשה מתמדת של גורמי האכיפה, היעדר סנכרון בין הארגונים והמוסדות השונים ואובדן הרתעה מוחלט, אי נקיטת פעולות להצרת צעדיהם של העבריינים, אלא להפך, חופש פעולה שמפיג את חששם מפני צעדי ענישה. פעם עוד קראו לזה "היעדר משילות".

חוסר אונים משטרתי

חוסר האונים של גורמי האכיפה והרשויות חייב להתחלף בנקיטת פעולות נחרצות במקביל, לטווח הארוך ולטווח הקצר, שייעודן בלימת מגמת האלימות והפשיעה, החזרת הביטחון האישי לרחובות, הידוק שיתופי הפעולה הבין־משרדיים ויציאה להתקפה ומלחמה בארגוני הפשיעה.

קיימת שעת רצון, הבנה והזדמנות להפוך את המשבר להזדמנות. טוב יעשה רה"מ אם יגלה מנהיגות ויקח את הנושא לידיו, ימנה גורם מקצועי מטעמו שירכז את הטיפול באופן שיבטיח שכלל המשרדים נרתמים לנושא. רק פעולה משולבת ומתמשכת, לצד חיזוק גורמי ביטחון הפנים ובראשם המשטרה, רתימת המנהיגות הערבית והאוכלוסייה יביאו לצמצום עד כדי מיגור התופעה, ובתוכה בעיות העומק שהוזנחו במשך שנים.