הריקוד של כלכלת החוב לא יוכל להימשך לנצח. זה מה שיקרה ביום שאחריו

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה, ומתגורר בארה"ב. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com

סכנת חדלות פירעון ריחפה מעל ארה"ב שבועות ארוכים עד שהרפובליקנים והדמוקרטים השיגו הסכם להסרת מגבלת החוב הפדרלי. בזמן שהפוליטיקאים התקוטטו, משרד האוצר של ארה"ב הלך ואיבד נזילות, והיתרה בחשבון העובר ושב שלו הצטמקה מכ־700 מיליארד דולר לפחות מ־49 מיליארד. ברגע שהוסרה הסכנה והושג ההסכם המיוחל, מיהר הממשל הפדרלי למלא את החשבון ועד תום השנה הוא צפוי לגייס חוב של בין טריליון לטריליון ורבע דולרים חדשים.

● דרמה ברוסיה: מפקד כוח וגנר יבגני פריגוז'ין הורה לכוחותיו לסגת חזרה לבסיסים 
● המורה המבריק למתמטיקה שמלמד ילדים להיות חכמים יותר מבינה מלאכותית 

במקביל, הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב, חזר לצמצם את מאזנו והוא מקטין את היצע הכסף בשוק בקצב של כ־100 מיליארד שקל בחודש.

השילוב של צמצום מאזן הפד עם גיוסי האג"ח של הממשל בוושינגטון צפוי לשאוב מהשווקים הפיננסיים נזילות של בין טריליון וחצי לשני טריליון דולר עד לסוף השנה - הידוק מוניטרי שרק יילך ויחריף. אם לא די בכך, הפד מאותת על עוד שתי העלאות ריבית השנה מה שיקרב את ריבית הפריים בארה"ב והריבית על המשכנתאות לשיעורים דו־ספרתיים.

לא רק הממשלה הפדרלית זקוקה בדחיפות לאשראי. בסוף הרבעון הראשון של השנה, עמד סך החוב של המשק האמריקאי על 94.75 טריליון דולר, סכום הגבוה פי ארבעה מהתוצר הלאומי הגולמי של הכלכלה הגדולה בעולם. והחוב הזה תופח במהירות - כמעט 68 טריליון דולר משנת 2000. כשליש מהסכום מיוחס לממשלה הפדרלית, והיתר מתחלק בעיקר בין משקי הבית (בעיקר משכנתאות), עסקים לא פיננסיים, הסקטור הפיננסי והמדינות בתוך ארה"ב.

בשאר העולם התמונה לא מאוד שונה. לפי חברת דירוג האשראי S&P, סך החוב העולמי של כל הממשלות, משקי הבית והחברות הגיע ביוני שנה שעברה ל־300 טריליון דולר - פי שלושה מהתמ"ג העולמי.

האם גידול בחוב יכול להמשיך לנצח?

בתחילת שנות החמישים עמד סך החוב של המשק האמריקאי על כ־500 מיליארד דולר. עד שנת 1970, רגע לפני שנותק הדולר מהזהב, הוא גדל פי 3 לסכום של 1.5 טריליון דולר וב־53 השנים שעברו מאז הוא זינק פי 64 (!). האם החוב יכול להמשיך ולגדול לנצח?

כדי לענות על השאלה הזו צריך קודם להבין מהו בעצם חוב? בפשטות, הלוואה היא ייבוא של העתיד להווה. אנחנו משתמשים היום במה שעדיין לא קיים, ואמור להיווצר בעתיד. זו מהות מנגנון החוב. אבל הואיל והתוצר העתידי אינו אינסופי, אלא פשוט בלתי ידוע, יש גבול לכמה ממנו אנחנו יכולים לייבא להווה. יתרה מכך, אם לחוב ישנה ריבית, הנטל שלו הולך וגדל עם הזמן, על חשבון מה שיהיה פנוי לצריכה בעתיד, אלא אם עד אז יתרחש נס טכנולוגי. אפילו אם המשק האמריקאי היה משלם בממוצע ריבית נמוכה של 3.25% על כל חובותיו - נטל הריבית עליהם היה מגיע ליותר מ־3 טריליון דולר, 50% יותר מהגידול בתוצר באותה שנה. גידול שאמור לכסות את אותה ריבית שנתית על החוב.

המשמעות של עלויות חוב שלא מפסיקות לטפס היא שבנקודה מסוימת, כל מה שהמשק ייצר ינוצל לתשלום חובות העבר - תרחיש דמיוני. על כל אדם החי על פני כדור הארץ תלוי חוב ממוצע של 37.5 אלף דולר. מאחר שהתמ"ג הממוצע לאדם עומד על כ־12 אלף דולר בשנה, הרי שעם ריבית של 5% בלבד, האדם הממוצע יעבוד כ־57 יום בשנה - רק כדי לשלם את הריבית. וככל שיגדל החוב, תגדל גם הריבית עליו.

לא רק פערים חברתיים, אלא גם פגיעה בצמיחה

אך החור בשיטת החוב האינסופי אינו רק העובדה שהיא לא בת קיימא. ככל ששיטת החוב מתפתחת, היא זורעת הרס שמערער את היסודות שעליהם היא בנויה. כולנו ערים לבעיית האינפלציה העולמית, שמקורה בגידול הדרמטי בהיצע הכסף. כולנו גם ערים למחיר שגובים הבנקים המרכזיים בניסיון לצנן את אותה אינפלציה - ריביות שהולכות ועולות והתייקרות החזרי משכנתאות והלוואות. אבל לאורך זמן, נזקי החוב העולמי המתגלגל הופכים רחבים הרבה יותר מנטל המשכנתה. מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לשנות ה־70, אמריקה חוותה צמיחה כלכלית מאסיבית. העושר הזה התחלק באופן יחסית שווה בין קבוצות ההכנסה השונות באוכלוסייה, והפער בניהן לא השתנה. מאז נותק הדולר מהזהב ותחילתו של "עידן הפיאט", המציאות הזו השתנתה דרמטית.

העשירון העליון הלך והפך עשיר יותר, בעוד מעמד הביניים וחמשת העשירונים התחתונים התקשו להדביק את הקצב. במאה ה־21 המגמה הזו הלכה והחריפה. לפי מחקר של משרד התקציבים של הקונגרס, שפורסם בספטמבר 2022 ובחן את התקופה שבין 1989 ל־2019, העשירון העליון באמריקה מחזיק ביותר מ־70% מכלל ההון בכלכלה הגדולה בעולם שהם 82.4 טריליון דולר - זינוק של 240% בשנים שנבדקו. באותה תקופה, חלקם של חמשת העשירונים התחתונים בעוגה עלה בקצב הרבה יותר מתון, כ־65%, והגיע ל־2.3 טריליון דולר בלבד.

הגידול העצום בפערי העושר באמריקה, מאז שעברה משיטת ההצמדה לזהב לכלכלת חוב, נובע ממספר סיבות. אחת מהן היא היכולת לייצא משרות של מעמד הפועלים לסין, מה שהעמיד את העשירונים התחתונים בתחרות מחירים קשה מול המשכורות הנמוכות של העובדים במעצמה מהמזרח. העשירונים העליונים נותרו מוגנים מהתחרות הזו.

סיבה נוספת היא זמינות האשראי לבעלי המעמד הגבוה. העובדה שעבור העשירון העליון פתוח קו אשראי תמידי, מאפשרת לו להינות מהגדלת היצע הכסף לפני שזה מתגלגל לכדי עליה דרמטית במחיר נכסים בשוקי הנדל"ן והמניות (אפקט קנטילון). מאז סוף שנות ה־90, שעה שהדפסות הכסף עלו מדרגה, העליות בשוקי הנדל"ן והמניות הגדילו את פערי העושר באמריקה לשיאים כמותם לא נראו מאז השפל הגדול של תחילת המאה שעברה.

ריכוזיות העושר לא גוררת רק חוסר שקט חברתי, אלא פוגעת אנושות בצמיחה. אחרי הכל, כמה יכולים לצרוך 400 האנשים העשירים באמריקה, שמחזיקים בעושר דומה (כ־4 טריליון דולר) לזה שבידי כ־62 מיליון משקי בית בחמשת העשירונים התחתונים? במשק אשר יותר מ־70% ממנו בנוי על צריכה שוטפת, היחלשות דרמטית בשכר, בעושר היחסי וממילא גם בכוח הקניה של ההמונים, דרדר גם את הצמיחה הכלכלית. כך, הגידול הריאלי בתוצר (בניכוי האינפלציה) במאה הנוכחית נחתך בחצי לעומת הגידול ב־20 השנים שקדמו לניתוק הדולר מהזהב (שנת 1971). חרף כל המהפכות הטכנולוגיות, גידול של 4.35% הפך ל־2.1% בממוצע.

גם התכווצות בועת האשראי מזיקה

העלאות הריבית האחרונות של הבנק המרכזי רק יאיצו מגמות אלו. העלייה בריבית, שמשמעותה הכבדת הנטל על צרכני האשראי, תתרום להגדלת פערי העושר ותצמצם עוד יותר את צריכת ההמונים. בועת האשראי מזיקה בהתנפחותה, אך לא פחות מכך גם בהתכווצותה.

כאשר הדור הצעיר קבור תחת חובות סטודנטים, המהווים אצל בני 35 ומטה כ־60% מחובותיהם. ובשעה שמחירי הדיור שוברים שיאים, ה"חלום האמריקאי" הישן הופך לחזון תעתועים עבור הצעירים. בנסיבות אלו, לא מפתיע ש־60% מבני 18 עד 29 מחזיקים בדעות שליליות ביחס לקפיטליזם (לפי סקר של פיו ריסרץ'). לפי סקר שונה, של מכון גאלופ, האמריקאים שגילם מתחת ל־40 מתחלקים בערך שווה בשווה בין הרואים קפיטליזם וסוציאליזם באור חיובי.

קשה לרקוד את ריקוד החוב

ממשלות יכולות לכאורה לצרוך את העושר של הדורות הבאים ללא גבול. אך גופים ואנשים פרטיים לא. בכדי למחזר חוב ולשלם את הריביות עליו, יצטרכו העסקים והצרכנים או להגדיל את הכנסותיהם בקצב מהיר משמעותית מהגידול בחוב, או לקצץ בהוצאות, מה שרק יגדיל את נטל החוב היחסי. מציאות בה המשק אינו מכסה בצמיחתו אפילו לא את עלות הריבית על החוב הישן, היא לא מסלול שיכול להמשך לעד. בלשונו של ריי דאליו, מייסד קרן הגידור הגדולה בעולם, ברידג'ווטר: "אם נמשיך בדרך הזו, בתוך 5 או 10 שנים יהיה קשה מאוד לרקוד את הריקוד הזה".

קשה לדעת מתי או איך יגיע לקיצו הפרק של כלכלת החוב בהיסטוריה האנושית. אבל דבר אחד ברור: חלק מהחוב הזה יצטרך להיעלם. ואיתו יתאדו, או יצנחו שוויים של נכסים רבים. אותם נכסים שמוחזקים בידי המרוויחים הגדולים של עידן החוב.