כך הצליחו בני משפחה לבטל חוב ארנונה של מאות אלפי שקלים לעיריית תל אביב

פרטי המקרה: אלמנה בת 70 וילדיה חויבו לשלם ארנונה בגובה 350 אלף שקל עבור חנות בגודל של 24 מ"ר בתחנה המרכזית בתל אביב. החנות הועברה אליהם בירושה מאב המשפחה שנפטר בשנת 1995, כאשר האם נותרה עם שישה ילדים. חוב הארנונה התייחס לשנים 1999־2013.

בתגובה, בני המשפחה יצאו למאבק משפטי. הם טענו כי מעולם לא השתמשו בחנות, לא החזיקו במפתח ולא היו יכולים לעשות בה שימוש. הם גם טענו שהחנות ריקה ולא ראויה לשימוש מאחר שהיא באזור מעורר אימה בתחנה.

העירייה התעקשה על החוב וטענה כי בני המשפחה הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס וידעו על קיומו. העירייה אף טענה כי לא ניתן היה לערוך ביקורת בנכס כי הוא היה סגור, אך מדובר בחנות באזור הפתוח של התחנה והנכס לא עומד בתנאי הזכאות לפטור זמני מארנונה.

במשך 5 שנים ניהלו האם וילדיה מאבק משפטי, באמצעות עורכת הדין נועה טלבי, בפני ועדת הערר שליד ועדת הארנונה. בחודש שעבר הערר התקבל. "מכלל החומר שבפנינו עולה כי המנוח והעוררים לא קיבלו חזקה בחנות וכי התחנה המרכזית נהגה בחנות מנהג בעלים", כתבה הוועדה.

כמו כן, הוועדה ציינה כי על פי התרשמותה "החזקה בחנות מעולם לא נמסרה לה (לאלמנה) והיא עצמה מעולם לא השכירה את החנות". גם הטענה כי האם פנתה לעירייה בנוגע לחוב במהלך השנים, לא מלמדת על החזקתה בנכס.

למעלה מן הצורך נקבע שהחנות לא ראויה לשימוש ועומדת בתנאי הפטור מארנונה. חברי הוועדה ביקרו במקום וקבעו כי החנות נמצאת במסדרון חשוך, מחניק, סמוך לפסולת ובאזור ריח צואה ושתן. העירייה חויבה לשלם 5,000 שקלים למשפחה.

משמעות הפסיקה: ניתן להוכיח שמבחינת דיני ארנונה בעל הנכס לא אחראי על התשלום. ההחלטה תלויה בשליטה דה פקטו בנכס.

מספר תיק: 140018644, 140023001, 140024000

פרטי המקרה: שני אנשים החליטו לייבא יחד אמבטי עיסוי (ג'קוזים) מספק סיני. בשנת 2013 חתם דן מלר על הסכם הפצה מול הספק לתקופת בלעדיות של 15 חודשים, עם אפשרות הארכה. לאחר מכן הוא חתם על "הסכם לשיתוף פעולה" עם אבי עפר, לפיו החליטו לשתף פעולה לייבוא יחד לארץ. השניים שילמו מקדמה באופן שווה.

בהמשך כל צד החזיק מלאי נפרד ומכר את הסחורה. הם ניהלו את החשבונות בנפרד ודיווחו בנפרד לרשות המסים. בשלב מסוים מלר הודיע לעפר כי החליט לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם: "תקופת הסכם הבלעדיות הגיעה לסיומה ואיתה שיתוף הפעולה ביננו".

עפר טען לכינון שותפות שתכליתה לייבא, לתקופה בלתי מוגבלת כדי לייסד פעילות עסקית משותפת למשך שנים רבות. לכן, הוא דרש כחצי מיליון שקל, מחצית משווי השותפות כפי שהוערכה ע"י מומחה. השופט גיא הימן מבית משפט השלום בתל אביב קבע כי לא ניתן לסווג את יחסי הצדדים כ"שותפות". לכל היותר השניים נקשרו ל"מיזם משותף".

נקבע שההסכם הכתוב מלמד כי תקופת הפעילות נתחמה בפרק זמן של 15 חודשים וההסכם גם לא כונה "הסכם שותפות" אלא "הסכם לשיתוף פעולה". התנאי של "מנהלים עסק יחדיו" לא התקיים כי כל אחד מהצדדים ניהל עסק נפרד, היקף הפעילות העסקית של כל אחד היה שונה, כולל המחירים של המוצרים.

ביהמ"ש קבע כי העובדה שמדובר בשיתוף פעולה לפרויקט עסקי מסוים מבדילה אותו משותפות והפנה לפסיקת ביהמ"ש העליון לפיה "המונח מיזם משותף שאוב מעולם העסקים והתפתח כמענה לצורך בריכוז משאבים, הון וידע, בעיקר מקום שבו מבקשים גורמים עסקיים להתמודד עם פרויקטים רחבי היקף". לטענת השופטים, מוסד עסקי כזה יכול להיווצר מבלי ליצור שותפות במובן הפורמאלי של המילה.

עפר חויב ב־105 אלף שקל שכר טרחה והוצאות. מלר יוצג על ידי עוה"ד משה כהאן ודניאל ריבוי, עפר יוצג על ידי עוה"ד עופר פיק ויואב בורשטיין שמסרו: "השופט טעה בניתוח ובכוונתנו לערער. ההוצאות מוגזמות".

משמעות הפסיקה: פסק הדין קובע את ההבחנה בין שותפות למיזם משותף. שיתוף פעולה המוגבל לפרויקט עסקי מסוים עשוי להבדיל את המיזם המשותף משותפות.

מספר תיק: 13830-05-17

פרטי המקרה: בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל, באופן חלקי, תביעה של בעלי דירות בבניין מגורים בן 18 קומות ברחוב דגניה בחולון נגד החברה שבנתה את הבניין, "האחים דוניץ".

בעלי הדירות תבעו את החברה על ליקויי בנייה ועילות נוספות. החברה ביקשה לתקן בעצמה את הליקויים אך הדיירים התנגדו לאחר שלטענתם הם נתנו לחברה הזדמנות לתקן והיא נמנעה מכך. השאלה שעמדה במוקד היא האם לאפשר לחברה לתקן את ליקויי הבנייה והאם לחייב אותה בפיצוי.

הדירות נמסרו בשנת 2015, ובשנת 2018 הוגשה התביעה על סכום של 2.75 מיליון שקל. בין הצדדים היתה מחלוקת ופער עצום באשר להיקף הנזק ובחוות דעת החברה צוינו עשירית מהליקויים שהיו בחוות הדעת של בעלי הדירות.

השופט ארז יקואל קבע כי החברה איבדה את זכותה לתקן את הליקויים בעצמה. "בנסיבות שבהן ניתנה למוכר דירה הזדמנות נאותה לתקן את הטעון תיקון וזו הוחמצה על ידו - בין אם התעלם מהפניות אליו ובין אם פעל לתיקון הליקויים אך בלא הצלחה - אזי זכות המוכר לתיקון מוצתה. אין לכפות על רוכש הדירה תיקונים חוזרים על ידי המוכר, לאחר שהאמון בו אבד".

השופט התרשם כי הוכח שהאמון של הרוכשים בחברה אבד, לאחר שנעשו אליה פניות מרובות במהלך שלוש השנים שחלפו ממועד מסירת הדירות ועד להגשת התביעה. בנוסף, הוא טען כי החברה "לא השכילה לנצל כראוי את ההזדמנויות הרבות שניתנו לה לתקן את הליקויים". ולכן, "ספק אם עומדת זכות לתיקון ליקויים למוכר אשר מכחיש את עצם הליקויים או מזלזל בעצם קיומם".

ביהמ"ש חייב את החברה לשלם 300 אלף שקל על ליקויי בניה בנוסף ל־1.16 מיליון שקל נוספים על ליקויי בנייה בחיפויים החיצוניים. בנוסף, חויבה החברה בסכומים נוספים על איחור במסירה ועוגמת נפש וכן הוצאות משפט של 110 אלף שקל. לאחר מתן פסק הדין הגיעה החברה להסכמה עם הדיירים כי תתקן את החיפויים החיצוניים בעצמה במקום התשלום של 1.16 מיליון שקל. את הדיירים יצג משרד רימר־ארנון ושות'. עו"ד אבי שרף שייצג את החברה מסר כי: "בסוגיות העיקריות של התיק ביהמ"ש קיבל את עמדת החברה".

משמעות הפסיקה: אם כבר ניתנה למוכר הזדמנות לתקן, והוא אינו ניצל אותה, לא ניתן לכפות זאת על רוכשי דירה והמוכר יהיה חייב בפיצויים

מספר תיק: 41720-11-18