להתחשב לא רק במגבלות המכונה, אלא גם במאפייני האדם

הכותבת היא בוגרת תוכנית ״מסעות דעת״ ובעלת תארים במשפטים ובפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל אביב

לאחרונה התכנסו צעירים מרחבי הארץ: חרדים, חילוניות, פלסטיניות, דתיים־לאומיים, קיבוצניקיות וחוזרים בשאלה - לדון, בין היתר, במשמעויות המפחידות־מרגשות של הבינה המלאכותית והשלכותיה על היצירתיות האנושית, המחקר האקדמי ויחסים בין־אישיים.

בשגרה, צעירים אלה פזורים ברחבי מוסדות הלימוד השונים, מהישיבות הגבוהות ועד הפקולטות למדעי הרוח והחברה, האומנות והמדעים המדויקים. הקבוצה המגוונת הזו היא קבוצת הבוגרים של תוכנית "מסעות דעת" מטעם מכון ון־ליר.

בסוף הדיון הסוער והמעשיר, התגבשה לה אט־אט מסקנה שהפחידה גם את מנסחיה: האם נותר לנו תפקיד משמעותי בעולם שבו מכונות "חושבות לבד"?

רק לאחרונה התפרסם מעל דפי עיתון זה טורו של אבישי גרינצייג ("בינה מלאכותית המציאה פטנט. של מי הזכויות?", 2.6.2023), המספר את סיפורה של המערכת Dabus שמפתחת רעיונות חדשים באמצעות חיקוי פעילותם של נוירונים. כך היא למעשה "חושבת לבד", והוגה רעיונות שעד היום המצאתם ופיתוחם היו תלויים באדם.

כמעט אמיתי

בהקשר זה נדונה "הצעקה האחרונה" בתחום: Heypi, אפליקציה שאמורה לדמות מטפל אמיתי ולענות על צרכים נפשיים אונליין בכל עת, ואולי חשוב מכל - בחינם (כבת לפסיכולוגית קלינית וסטודנטית לפסיכולוגיה לשעבר, אני מודה שהייתי סקפטית, ובכל זאת). אין מה לומר, האפליקציה מספקת מענה ענייני, רגיש ותגובתי. הוא נעדר מאפיינים "קלאסיים" של טיפול פסיכולוגי, הוא לא ניתן על־ידי בן אנוש, למערכת אין "פנים", ו(בינתיים) היא לא יוצרת קשר עין, הטיפול לא מתבצע בחלל סטרילי ואינו תחום לזמן ומקום. ואולם נדמה כי מבחינה טכנולוגית, לא יהיה מסובך להפוך את ה"פלט" הפסיכולוגי של המערכת לכזה שלא נוכל להבחין בינו לבין טיפול אמיתי.

את חלקנו המחשבה הזו מטרידה יותר משהיא מסקרנת. אם נצליח לשים בצד את החששות שבקרבנו ואת הדיון במגבלות שאנו צריכים להטיל על קונסטרוקציה כזו, נתפנה לשאלה העקרונית והעמוקה יותר, מה מבדיל בינינו, בני האדם, ממכונות שמחקות אותנו "אחד לאחד"?

אנחנו נקבע

אף אם מכונות יגיעו לרמת אמפתיה "אנושית", נדמה כי השאלה הרלוונטית והבוערת יותר שיש לדון בה היא מה אנחנו נוכל להרגיש כלפי המכונות. כלומר, גם אם מכונת AI תשמש כמטפלת נהדרת, האומנם היא תזכה לאותה אמפתיה מצד מטופליה לה זוכות מטפלות אנושיות?

אולי צפוי לנו עולם דיסטופי, בו בני אנוש מגלים אמפתיה, ואפילו מתאהבים, רחמנא ליצלן, במכונות. אבל אולי, רק אולי, ההדדיות שבאמפתיה היא־היא שתגדיר את הקשרים שלנו: צריך שלשני הצדדים בקשר יהיה אכפת אחד מהשנייה, ובהקשר זה השאלה המעניינת אינה אם מכונות יגלו אמפתיה אלינו, אלא אם אנחנו נהיה אמפתיים אליהן.

במובן זה, המחקר בתחום הבינה מלאכותית, כמו גם המחשבה על הרגולציה העתידית עליה, צריכים להתחשב לא רק במגבלות מכונות־האדם, מאפייניהן והטיותיהן השונות (אשר אין ספק כי הן חשובות) - אלא גם במערכות היחסים שייווצרו בינינו, בני האדם, לבינן.

ככל שהאינטרס שבשימור האותנטיות שלנו כבני אנוש במערכות היחסים שלנו משמעותי לנו, מעבר ובנפרד מהחששות שמכונות־האדם "יחליפו אותנו", יש לוודא כי שיקול זה נלקח בחשבון בעת עיצוב המדיניות בתחום. כך, גם אם יימצא ש"מטפל AI" לא יחליף, בפועל, מטפלים אמיתיים בשוק, יכול להיות שהוא יחליף קשרים אותנטיים בחיים. ומי יודע, אולי עצם העיסוק בשאלת האמפתיה והאותנטיות שלנו, בני האדם, ממכונות־האדם, הוא שמבדיל אותנו מהן.