לאור המצב הפוליטי בהודו, היא הרבה יותר רלוונטית לישראלים מאשר הונגריה או טורקיה

בדיוק לפני שבוע, נציגי 15 מפלגות אופוזיציה בהודו נאספו בדלהי, כדי לדבר על חזית משותפת בבחירות של השנה הבאה. באופן רגיל, חלק ניכר מהן אינן מדברות זו עם זו; או מתעבות זו את זו; או מאחלות זו לזו סוף קרוב ומכאיב. בפוליטיקה ההודית יש מסורת ארוכה של חוסר חשק לשתף פעולה עם יריבים, גם כשברור שזה הסיכוי היחיד לנצח.

צדדי הדמיון בין הפוליטיקה של הודו לפוליטיקה של ישראל הם מרתקים, אם גם קצת לא סבירים, בהתחשב בהבדלי הגיאוגרפיה, הדמוגרפיה וההיסטוריה. אבל צדדי דמיון אינם מצריכים סימטריה של שטח או של אוכלוסייה. לקחים אפשר להפיק גם מדמיון של דינמיקות.

● איך הפכה דוקטורית מפרינסטון לנגידת הבנק המרכזי של ארדואן
● מפת העימותים בין שרי הממשלה לרגולטורים ובכירים במשק
● המאבק על השלטון ברוסיה לא הוכרע והרג הנער שהבעיר את רחובות פריז | 5 אירועים מהשבוע שהיה בעולם

כמו בישראל, השלטון בהודו היה לפנים בידי מפלגת שמאל חילונית, שהנהיגה את מאבק העצמאות, וניהלה את הודו כמעט 60 מ־75 שנותיה. המפלגה הזו ירדה מגדולתה, ותחתיה עלתה מפלגה דתית לאומנית ואנטי מוסלמית. לפחות 15% מן ההודים הם מוסלמים, וכנראה הרבה יותר.

המפלגה המייסדת התכווצה במידה כזאת שאין לה אפילו די מושבים כדי לקבל מעמד רשמי של אופוזיציה. אין עוד אופוזיציה כזאת, אלא ערב רב של מפלגות קטנות, שלרובן הגדול יש בסיס מקומי או אזורי, לא ארצי (בהודו יש 29 מדינות ושמונה אזורים קצת־אוטונומיים).

ממשלת ההפכים במהרשטרה

ממשלות הפכים קמו בהודו מפעם לפעם, ולא האריכו ימים. הניסיון המעניין האחרון היה במדינה השנייה בגודלה, מהרשטרה, 112 מיליון תושבים. היא קמה ב־2019, ודמתה להפליא לממשלת בנט־לפיד. מפלגה ימנית דתית לאומנית קטנה רבה עם מפלגת השלטון, חברה עם שתי מפלגות שמאל חילוניות, וקיבלה מידיהן את כהונת ראש הממשלה (צ'יף מיניסטר).

הצירוף הזה היה בלתי סביר מעיקרו, מפלגת השלטון ניסתה כל תכסיס אפשרי, ולבסוף הצליחה לפתות די צירי פרלמנט ימניים לערוק. ממשלת ההפכים במומבאי נפלה יום אחד לפני התמוטטות בנט־-לפיד בירושלים.

כל ליכוד של האופוזיציה בהודו (ואל נכון גם בישראל), יצריך ממשלת הפכים. היא תתקשה להאריך ימים, ותיטה להתמוטט תחת כובד סתירותיה. אבל במצב אופטימלי, אם כל הפלגים אמנם יעשו יד אחת, ויציגו רק מועמד אחד בכל אחד מ־543 מחוזות הבחירה, אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן האופוזיציה תכה את ראש הממשלה הפופולרי להפליא, נרנדרה מודי.

הבחירות בטורקיה ציננו במקצת את ההתלהבות לברית הפכים, לאחר שברית כזאת לא הצליחה לחלץ את השלטון מידי ארדואן. אף כי שתיים ממפלגותיה היו דתיות, הרבה או קצת, היה ברור למדי שממשלת הפכים תחזיר ליושנה משהו מעטרת החילוניות של מייסדי הרפובליקה. זה לא קרה.

עריצים עם בחירות

הודו אינה מדינת לאום או דת. חוקתה מטעימה את חילוניותה. אבל מודי טובע בה את חותם הרוב ההינדואי שלה (כ־80%). הוא מצר לא רק את צעדיהם של המוסלמים אלא גם של הנוצרים (כ־2.5%).

הודו מעולם לא הייתה דמוקרטיה ליברלית במובנה המערבי. אבל רוב שנותיה היה בה מרחב נשימה ניכר לאופוזיציה. כלי התקשורת שלה נהנו ממידה סבירה של חופש, היה אפשר לבקר את השלטון ולמחות נגדו, בדרך כלל ללא סיכון. בתי המשפט נהנו ממידה גדולה של עצמאות. ממשלות אמנם ניצלו לרעה את כוחן, אבל לא הגזימו בשימוש בזרועות אכיפת החוק נגד מתנגדיהן (חוץ משנתיים טראגיות לפני כמעט 50 שנה).

באחרונה, בתכיפות גוברת, הממשלה המרכזית משתמשת בזרועות של המשטרה הארצית כדי להעניש יריבים פוליטיים. היא נוטה לעשות כן לאחר שהיא מפסידה בהתמודדויות מקומיות. מאחר שמתסכלים אותה במיוחד כשלונותיה החוזרים בבחירות לאסיפה המחוקקת של מחוז עיר הבירה דלהי, היא מתאנה לממשלת האופוזיציה.

הצ'יף מיניסטר של דלהי ושרי ממשלתו נגררים לחקירות ארוכות במטה המשטרה; סגנו הושלך לכלא לפני ארבעה חודשים, והוא עדיין שם, ללא משפט; וחדשות לבקרים צצות טענות על שחיתות.

ראש הממשלה, המפורסם בכשרונותיו הרטוריים, קורא דרור לחרצובות לשונו בזמן מערכות בחירות. את יריביו הוא נוהג להציג כבוגדים ותומכי טרוריסטים. הוא ואנשיו משכתבים את ההיסטוריה המסובכת של הודו, ומשתדלים להמעיט עד מינימום את 650 השנה שבהן שושלות מוסלמיות שלטו ברוב חלקיה. שמות מוסלמיים נמחקים מן המפה, ומושמטים מספרי הלימוד.

רק בית המשפט העליון מפריד בין הודו לבין מה שמדעני מדינה מכנים 'אוטוקרטיה אלקטורלית', זאת אומרת משטר המתנהל בעריצות בין בחירות לבחירות.

השחיקה הבלתי פוסקת של הדמוקרטיה ההודית, והנסיבות שבהן היא מתחוללת, מעניקות להודו רלוונטיות גדולה יותר לישראל מאשר פולין והונגריה. שתי האחרונות שוכנות תחת קורת גג אירופית, המגבילה את התרחקותן מנורמות דמוקרטיות. להודים ולישראלים אין קורות גג כאלה, והם תלויים בשרירות לבו של רוב פרלמנטרי (לגיטימי כשלעצמו).

ממשלות לאומניות דתיות בהודו ובישראל מתפארות לעתים קרובות בדמוקרטיה שלהן. מודי עשה כן בשבוע שעבר בוושינגטון. הוא הזכיר דמוקרטיה 14 פעמים בנאומו בקונגרס, ועורר אי נוחות ניכרת אצל חלק ממארחיו. לשתיהן, להודו ולישראל, יש הרבה מה להציע בתחומי ביטחון, כלכלה, מסחר וטכנולוגיה. אבל בשתיהן מתנהלת מלחמת מאסף להגנת הדמוקרטיה. לפי שעה הודו הרחיקה לכת יותר בנסיגתה. היא יכולה לספק הזהרות מועילות, ואולי גם כמה עצות.