מפת העימותים בין שרי הממשלה לרגולטורים ובכירים במשק

על כן, תיאור העימות בין שרים לרגולטורים או לגופי רגולציה, כמאבק דמוקרטי על מימוש רצון העם באמצעות נבחריו - מופרך למדי.

נכון, יש יותר מידי דוגמאות לגרירת רגליים של שומרי הסף, לרבות הסיאסטה של הנגיד בנושא גרגרנות הבנקים והנמנום של הממונה על התחרות סביב הריכוזיות. נראה כי איומי הפוליטיקאים בחקיקה ואף בפיטורים, עוזרים לרגולטורים לחדד את המחשבה. רק שלא נתבלבל. "באנו לשלוט".

לא מדובר כאן במהלכים שמטרתם לשפר את השירותים לאזרח או לשדרג את יכולת הממשלה לקבל החלטות מושכלות ושקולות מול משברי מערכות התחבורה, הבריאות, החינוך, האקלים והביטחון. פשוט באנו לשלוט.

לכן למשל, מבחינת שר המורשת עמיחי אליהו, הנגיד הוא פרא אדם. מבחינת שר התקשורת שלמה קרעי, היועץ המשפטי לאוצר, אסי מסינג, הוא פקיד המחבל בעבודת הממשלה (ההקשר, מה מפתיע, השידור הציבורי). ח"כ אלמוג כהן על ראש השב"כ: "הוא פקיד. תפקידו למגר טרור - לא להזהיר". ושר התרבות מיקי זוהר אומר על הקריטריונים למינוי חברי ועד פרסי הספרות: "איפה הבעיה שכולם מאותו צד פוליטי? אני ממנה אנשים שאני רואה איתם עין בעין אידיאולוגית".

ויש עוד דוגמאות. בדואר, במל"ג, בגופי רגולציה שבראשם ממלאי מקום, לא במקרה. שלא לדבר על לב העניין: היועץ המשפטי לממשלה, היועצים במשרדים ובגופים ציבוריים, המפכ"ל. זוכרים את פרשת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה?

הממשלה הנוכחית לא המציאה את השיטה. מאז ומעולם היו כאן ניסיונות של פוליטיקאים מכל הצבעים לאלף את הדרג הלא־נבחר־אבל־העושה־את־העבודה. זה עבד תמיד בעיקרון פארטו: 20% אילוף (מה לעשות, יש אילוצים פוליטיים), 80% עבודה עניינית. אבל מה שמתרחש עכשיו זהו ניסיון נחוש ושיטתי להסיר כל מחסום, להפיל כל חומת מגן ולשתק כל בקרה או איזון, העשויים למנוע מהפוליטיקאי פעילות בלתי מרוסנת.

זה הנתיב בו אנחנו צועדים עכשיו ובעיניים פקוחות לגמרי. כי כבר הזהירו אותנו: באנו לשלוט.

קחו את נגיד בנק ישראל, למשל. כולם תובעים את השארתו לקדנציה נוספת, לאחר שהוא זעק נגד הממשלה, שבין השאר התערבה לו במגרש המשחקים וקידמה חוקים שיפגעו ברווחיות הבנקים. הכל טוב ויפה, עצמאותו אכן קריטית, אבל איפה היית עד עכשיו? האם מישהו חושב שפגישת הנזיפה שקיים אמיר ירון בשבוע שעבר עם מנכ"לי הבנקים הייתה מתקיימת, ללא גל החקיקה והתבטאויות שרים וחברי כנסת נגדו ונגד הבנקים? משום מה, הם ראו לפניו שהבנקים חוגגים על חשבוננו, עם רווח פנומנלי של יותר מ־6 מיליארד שקל ברבעון. שלא לדבר על האחריות האישית של הנגיד, שבתזמון אומלל הסיר את מגבלת הפריים במשכנתאות, רגע לפני הקפצת הריבית.

או למשל מנהלת רשות החברות הממשלתיות מיכל רוזנבוים. מאז הגעתה, כמעט כל צמרת הרשות עזבה. אבל אין כמו מלחמות מתוקשרות עם השר האחראי דוד אמסלם כדי להחזיר לה צבע לפנים. ומיכל כהן, מנהלת רשות התחרות, שכולם צופפו שורות כששר הכלכלה ניר ברקת דרש ממנה להתפטר, "בניגוד לסמכותו". רק שעם יד על הלב, האם לא ברור שהקרדיט לכך שהיא הגבירה הילוך - קנסות נגד שטראוס וקוקה קולה, הכרזה על ויסוצקי כמונופול, ואפילו בדיקת ריכוזיות הבנקים - קשור לניעור מצד השר האחראי?

והכי כדאי לריב עם שרת התחבורה מירי רגב. נת"ע הממשלתית אחראית למשל על שלושת קווי הרכבת הקלה בגוש דן, כולל שערוריות העיכובים והחריגות בתקציב. אבל כשרגב העזה לדבר על העברת ניהול המטרו העתידי לגופים אחרים, הפכה נת"ע לחברה שהידע שנצבר בה לא יסולא מפז. כזו שלאנשיה אין תחליף. תגובה דומה נשמעה עקב החלטתה להיפרד ממנכ"ל הרכבת, מיכאל מייקסנר. כבודו במקומו, אבל בואו - מדובר ברכבת ישראל. לא בדיוק גוף יעיל ואמין שיזיק לו מנהל חדש.

 מירי רגב, שרת התחבורה / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

ושיהיה ברור: לא מדובר בסנגוריה לנבחרי הציבור, שרובם ככולם קנו בזכות ובצדק את הביקורת. זו רק תזכורת שגם אם הכל יחסי בחיים, חובתנו לנער את הפקידות כאילו אין פוליטיקאים, ולנער את הפוליטיקאים כאילו אין פקידות.