כדי לשמור על טובת הציבור: נדרש איזון חדש בתביעות ייצוגיות

הכותב הוא המשנה למנכ"ל ויועץ משפטי בקבוצת הפניקס

תביעות ייצוגיות הן מכשיר אכיפה אזרחי יעיל לקבלת פיצוי בדיעבד ומכשיר שמרתיע מראש התנהגות לא ראויה של תאגידים כלפי מחזיקי העניין שלו.

לאחרונה אירעו התפתחויות משמעותיות בשתי תביעות ייצוגיות בשוק הביטוח. היקפן הכספי המצטבר של תביעות אלה, לו היו מתקבלות, היה מגיע למיליארדים. תביעות אלה מחייבות חשיבה מחודשת על התועלת לציבור של תביעות ייצוגיות במקרים בהן חברות הביטוח פעלו כדין בזמן אמת, אולם רמת הגילוי ללקוח לא הייתה מיטבית ותאמה את האקלים הרגולטורי ששרר בתקופת הפקת הפוליסות. 

● 35 משרדי עורכי דין מתנגדים לשינויים בתחום התובענות הייצוגיות | בלעדי
● לקראת מהפכה: החוק שיטלטל את התביעות הייצוגיות | בלעדי

בתביעה ייצוגית אחת, העוסקת בגביית רכיב ה"גורם פוליסה" (רכיב דמי ניהול בגין הוצאות אדמיניסטרציה שנשאו בהן חברות הביטוח בקשר לפוליסות מעורבות של ריסק וחיסכון ששווקו בין 1992-2004), הוגשה על־ידי הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה, שכפוף לאישור בית המשפט, ומשמעותו הכספית היא השבה של מאות מיליונים למבוטחים ושכר־טרחה של עשרות מיליונים לעורכי הדין.

בתביעה שנייה, העוסקת בגביית הוצאות ניהול השקעה שמשלמות חברות הביטוח וחברות מנהלות של פנסיה וגמל לצדדים שלישיים בגין ניהול השקעות עבור ולטובת מבוטחים ועמיתים, ניתן פסק דין של בית המשפט העליון, שקיבל ערעור שהגישו חברות הביטוח על החלטת המחוזי, וקבע כי גביית הוצאות ניהול ההשקעות מותרת.

העליון קבע כך מתוך הבנה שהשתת עלויות ניהול ההשקעות על המוסדיים יוצרת ניגוד עניינים, בין חובת הגופים לנהל את ההשקעות לטובת העמיתים לבין התמריץ המובנה להקטנת העלויות בהן נושאים המוסדיים לצורכי ניהול ההשקעות, שפירותיהן מוקנות למבוטחים ולעמיתים. בהתאם, העליון קבע כי המוסדיים רשאים לגבות הוצאות ניהול השקעות מכוח עקרונות דיני הנאמנות, הקובעים כי נאמן רשאי לקבל החזר על הוצאות שהוציא בקשר לניהול נכסי הנאמנות. 

מכנה משותף מרכזי

התביעות הללו הן בעלות מכנה משותף מרכזי: הן גביית רכיב "גורם פוליסה" והן גביית "הוצאות ניהול ההשקעות" לא נכתבו בפוליסה. אין מחלוקת שעל־פי הדין מותר לגבות רכיבים אלה, ואין מחלוקת שגבייתם נעשתה באישור ובידיעת רשות שוק ההון הביטוח והחיסכון.

התביעות התמקדו בטענה כי למרות שהחברות פעלו בהתאם לדין, לא ניתן גילוי מספק בפוליסות לעצם הגביה. מצב זה מעורר שאלות על תכלית התביעות הייצוגיות במקרים כאלה, והאם הן מכשיר ראוי למצב בו גופים מוסדיים פועלים בהתאם להנחיות הרגולטור.

לתקן את החוק

דברים אלה מתחדדים נוכח בעיה ייחודית לתעשיית הביטוח, שבה באופן מובנה ישנם מוצרים ארוכי־טווח של עשרות שנים. מוצרים שנוסחו באקלים רגולטורי ובחובות גילוי שונות מאלה הקיימים היום, תוך קבלת אישור הרגולטור ולעתים בהנחייתו המפורשת.

עולה השאלה האם ראוי במקרים כאלה להשית הוצאות של מיליארדים על חברות הביטוח בשל ניסוח לא מוצלח של פוליסה? במיוחד כשהניסוח נעשה לפני עשרות שנים ובידיעת הרגולטור, וכשברור כי כך נהג כל השוק, ולכן הגילוי לא היה מונע נזק.

המרוויחים הגדולים בתביעות הם עורכי הדין, כשהרווח למבוטח הוא שולי. לעומת זאת, המחיר המשקי של התביעות הללו הוא חוסר ודאות רגולטורי, והן לוקחות חלק ביוקר המחיה ובעליית המחירים, שכן ההפסדים של חברות הביטוח בתביעות משפיעים על הציבור ומשיתים עליו עלויות.

יש צורך בתיקון לחוק התובענות הייצוגיות, כך שהחוק יספק הגנה לגופים מוסדיים מפוקחים שנתבעים בתביעות ייצוגיות, אם יוכיחו כי הפעולה שנקטו הייתה באישור ובידיעה הרגולטור, שתפקידו הוא הגנה ושמירה על המבוטחים, העמיתים ולקוחות הגופים המפוקחים.

סעיף 6 לפקודת הנזיקין קובע פטור מעוולה נזיקית כש"המעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום־לב של הרשאה חוקית". יש לחוקק הוראה דומה להגנה מפני תביעה ייצוגית בעניין חוזי.

הגנה כזו תספק הסדר מאוזן וראוי בין שימוש במכשיר התביעה הייצוגית כשגופים מוסדיים פועלים ללא הרשאה בדין - לבין מקרים בהם הגופים פועלים על־פי הרשאה חוקית, אולם לאחר שנים רבות מישהו מערער על כך ונאחז בניסוח שתאם את המציאות באותם ימים. לא לכך נועד המכשיר רב־העוצמה של התביעה הייצוגית.