דרכו של בנימין נתניהו אל העיר האסורה של בייג'ינג סוגה בחוחים. יש פוליטיקאים המתמתנים עם הגיל, אבל הוא מקצין והולך. אני אינני מתכוון להקצנה אידיאולוגית, אלא להקצנה טמפרמנטלית.
הוא מוכן לעשות הכול, בהחלט הכול, כדי להישאר בשלטון. הוא השיל את כל העכבות. זה אמור כמובן בפוליטיקה הישראלית. במידה שלא היינו בטוחים, זה אמור גם במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל ובקשרי החוץ שלה. אם מהלכים שוברי־היסטוריה משרתים את שיורו הפוליטי, הוא ינקוט אותם. אין עוד ספק.
סין. מה מאוד הייתי רוצה להציע לו טרמפ במרחב הזמן, כדי שייפגש עם חונכיו הפוליטיים בוושינגטון ובניו יורק בתחילת שנות ה־80, וינסה להסביר להם את להיטותו לקשור קשר עם דיקטטורה קומוניסטית ברוטלית נגד הדמוקרטיה המערבית. אדרבא, שיעמוד במחיצת ג'ין קירקפטריק ונורמן פודהורץ וארווינג קריסטול וכל הניאו-קונס שפינקו אותו בטרקליניהם וקילסו אותו בחוגיהם הפוליטיים. הם עמדו בקו החזית של מלחמת המערב על נפשו ועל חרותו.
הבחירה של ישראל
ב-1949, דוד בן גוריון ניהל ויכוח נוקב עם יריביו ממפ"ם השמאלית. היא הייתה אז מפלגת האופוזיציה העיקרית, ותמכה ללא פניות בבריה"מ נגד המערב. אמריקה הייתה בעיניה "בית העבדים של העולם".
בן גוריון השתמש בדימוי מחשמל. הוא אמר להם, שזה הזמן לבחור "בין ציון לעגל הזהב". ציון הייתה בעיניו שם נרדף לעולם החופשי; "עגל הזהב" היה הגוש הסובייטי, שהשמאל כינה "עולם המחר".
זה היה בדיוק נמרץ הזמן לבחור. חודשים אחדים אחר כך, צפון קוריאה פלשה לדרום קוריאה, והתחילה מלחמה, שהעמידה את הדמוקרטיות המערביות על חומרת בחירותיהן ועל דחיפותן. חודשים אחדים אחר כך, סין התערבה במלחמה, וצל ארוך של פחד התארך.
לכל אורך 1950, ביטאון מפ"ם 'על המשמר' הפיק מרגליות על מזימות "האימפריאליסטים" האמריקאים נגד שלום העולם. הוא היה מדווח בתרועות שמחה על כל הישג של הפולשים הקומוניסטיים. כותרות אופייניות של הימים ההם: "הצבא העממי שיחרר 5,000 יישובים בקוריאה", "ריבוי הגשמים מפריע לביצוע המזימה האמריקנית". האלוף יצחק שדה, מגיבורי מלחמת העצמאות, השווה את גנרל מקארתור, המפקד האמריקאי העליון בקוריאה, עם אדולף היטלר. כותרת ב־9 ביולי 1950, "המוני העם והנוער בתל אביב נגד הזדהות ממשלת בן גוריון עם התוקפנות האימפריאליסטית". כותרת ב־4 באוגוסט, "ממשלת ישראל תגיש עזרה רפואית לפולשים האמריקנים".
ישראל העדיפה באותם הימים להעמיד פנים נייטרליות. היא הקדימה להכיר במשטר הקומוניסטי בסין, 20 שנה ויותר לפני ארה"ב. היא השתמטה מן הקריאה לצרף חיילים ישראליים לכוחות האו"ם בקוריאה ("לא תהיה יד ישראל במעל הזה", כתב 'על המשמר'). אבל בן גוריון הקדים לחשוב את סין למשתתפת מסוכנת ולא חזויה ביחסים הבינלאומיים. שנים אחר כך הוא הביע את החשש שסין "תיתן פצצות אטומיות" למצרים.
אויבת העולם החופשי
סין הייתה אז שולית להפתיע ביחסים הבינלאומיים. ענייה מרודה, מפגרת במדע ובטכנולוגיה, שבויה בהזיות אידיאולוגיות ובניסויים מהפכניים רצחניים (אפשר ש־50 מיליון סינים מתו ברעב אשר מאו גרם בסוף שנות ה־50). סין כמובן חדלה להיות שולית. כיום היא אויבת רבת־כוח, מושבעת ומוצהרת, של העולם החופשי. היא מתכוננת בגלוי למלחמה, תחילה לצורך שעבוד טייוואן, אחר כך לדחיקה מלאה של ארה"ב ממזרח אסיה וממערב האוקיינוס השקט. היא מפרסמת את תוכניות המלחמה שלה, וחוגגת את הצלחתה (בהדמייה) להרוס במהירות את כוח המשימה החשוב ביותר של הצי האמריקאי.
העניין הסיני בישראל הוא ממין עניינן של אימפריות יבשתיות אגרסיביות לכל אורך ההיסטוריה של המזרח התיכון. בניגוד לארה"ב, שהאינטרסים שלה הם אסטרטגיים, סין נמצאת בעיצומו של מסע התפשטות עצום־תיאבון. היא מתעניינת ברצף טריטוריאלי, וזקוקה לווסאלים. היא עוסקת בכינון סדר עולמי גלובלי שהיא כמובן תעמוד במרכזו, ותכפה את כללי ההתנהגות שלו על כל סביבותיה.
אין עניין מנוגד יותר לאופייה של דמוקרטיה מערבית ולצרכיה מאשר השתתפות בתוכנית־האב הסינית. מספר גדל של ישראלים נמשכים אל סין בדור האחרון, בעיקר מסיבות מסחריות. ניסיון של ראש המוסד לשעבר להזהיר את ישראל מפני הסכנה הנובעת מסין לביטחונה הלאומי הניב בשעתו תגובות של איבה ושל לעג מצד הממסד הפוליטי. סין מנסה בהצלחה לא מבוטלת לחדור לאקדמיה הישראלית.
משקיף חד־עין על סין, טוביה גרינג, מצטט את טאנג ג'יאנדואן, מומחה סיני למזרח התיכון (האוניברסיטה ללימודים בינ"ל בשנגחאי). טאנג מתאר את ישראל כ"שטח חסות אמריקאי", ואומר ש"הישראלים הערמומיים מתכננים זה כבר את צעדיהם הבאים" לנוכח "שקיעת ההגמוניה האמריקאית".
"אם ביקור נתניהו יעלה יפה", הוא כותב, "זה יהיה סימן שישראל בחרה בסין". לשון אחר, בחרה להיות שטח חסות סיני.
כשלעצמי אני מפקפק באיפיון הזה של כוונות נתניהו. תנו לו מסע רשמי לוושינגטון, סעודת עבודה בבית הלבן ונאום בקונגרס - והוא ישמיט את קונפוציוס מסדר היום. אבל מסעו לבייג'ינג, בעיצומה של מלחמה קרה מתחממת והולכת בין הדיקטטורה הסינית לעולם החופשי, הוא מסר רב-משמעות על האופי המשתנה של ישראל. משטר הליכוד מעודד פניית עורף בו זמנית לדמוקרטיה הפנימית ולדמוקרטיה החיצונית.
ביבי בעיר האסורה של בייג'ינג יהיה יום אחד שמה של אופרה, או לפחות אופרטה, על סוף מערביותה של ישראל.
רשימות קודמות בבלוג וב- יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
