מבואת הכניסה של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. תפאורה לתערוכות של אמנות עכשווית / צילום: Reuters
את המבואה של מוזיאון המטרופוליטן תיכנן ריצ'רד מוריס האנט, והיא נחשבת לאייקונית בזכות גודלה ועושר פרטיה ● עבור מבקרים רבים היא מגדירה את חוויית הביקור במקום
| 06.07.2023
טור שבועי המתפרסם בוול סטריט ג'ורנל. מומחים מנתחים יצירות מופת מתחומי הספרות, הקולנוע, המוזיקה, האמנות והארכיטקטורה
קייטסבי לי כותב על אמנות, ארכיטקטורה ותכנון עירוני. טוריו התפרסמו ב"וול סטריט ג'ורנל", "ויקלי סטנדרד", "נשיונל ריויו" ועוד
פעם, כשהאקדמיה עוד נתנה את הטון בהכשרת אדריכלים, אחד הרעיונות המרכזיים שלימדו בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות בפריז, "אקול נסיונל סופרייר דה בוזאר" המפורסם, היה מה שהצרפתים מכנים la marche: חשיפה הדרגתית של הבניין, על המסות, החללים והנופים שלו.
הרעיון הזה מהדהד ממבואת הכניסה של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק, עם החזית המלכותית, האולם הגדול, גרם המדרגות הרחב ומרפסת הגלריה הצופה אל הקומה התחתונה. האדריכל העיקרי של האנסמבל הניו יורקי המרשים הזה, שנחנך ב־1902, היה ריצ'רד מוריס האנט (1827-1895), האמריקאי הראשון שלמד באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר היוקרתי.
מיקום: ניו יורק
שנת בנייה: 1874-1876
תאריך פתיחה: 1877
מספר מבקרים בשנה: כ-3 מיליון
אדריכלים: קלברט וו, ג'ייקוב ורי מולד, ריצ'רד מוריס האנט, משרד "רוש־דינקלו"
המטרופוליטן בנוי עם חזית הפונה לשדרה החמישית, ורוחבה כ־300 מטר של בטון מעוצב בצורות קלאסיות. אבל כשמתקרבים אליה, ההרחבות בשני הקצוות ובסגנון מרוסן יחסית, שתוכננו על ידי אדריכל אחר שלמד בפריז, צ'רלס פולן מקים מהפירמה "מקים, מיד ווייט", מתגמדות בן רגע. החזית הופכת להתפרצות אדריכלית אדירה.
שלושת הקשתות הרומאיות הגדולות שעיצב האנט ממוסגרות על ידי עמודים קורינתיים התומכים במסות אבן, אשר מעולם לא נחצבו לפסלי דמויות, כפי שהתכוון האדריכל. ב־2019 הכריז המוזיאון שהוא יאכלס בפסלים את הנישות שמאחורי העמודים, וגם יתלה ציורים של ציירים בני זמננו באולם הגדול.
החזית שתיכנן האנט היא כולה דקורציה פיסולית, הכוללת ארבע קריאטידות (עמודי אבן מפוסלים בדמות אישה), חצי תריסר דיוקנאות של ענקי האמנות, ושלל ראשי נשים עם תספורות שמגוונים את כל הנישות ב־cheneau, תעלת הניקוז המקושטת. גרם המדרגות תוכנן ב־1968, והוא החליף את המדרגות שתיכנן האנט שתפסו פחות מקום אך היו תלולות יותר.
מהרגע שהמבקרים נכנסים למוזיאון, הם עוברים בדיקות ביטחוניות דרך פרוזדור נמוך. אחר כך נפרש לעיניהם האולם הגדול - חלל גבוה ומאורך שבתקרתו שלוש כיפות עם חלונות הפונים אל השמיים. על שלושה מהכתלים תלויים מסכים המסמנים את הכניסות לשלושת הגלריות.
למרות שהקשתות והקמרונים תואמים את העיצוב החיצוני, יש פחות טיפול במשטחי האולם הגדול לעומת החזית. ישנן מסגרות עגולות ריקות המעידות על שאיפות פיסוליות שלא התממשו. הכיפות כמעט לא מעוטרות מבפנים, אבל סביב הבסיס שלהן ישנו עיטור עדין בעיצובו של צ'רלס פולן מקים.
ישנם כמה אלמנטים דקורטיביים שבכל זאת משפיעים מאוד על האטרקטיביות של האולם הגדול. לא רק המסכים עם שדרות העמודים על פרטי הפרטים שלהם. תחת המסגרות העגולות הריקות, ישנם עיטורים בארוקיים נהדרים, שגם הם נועדו לאכלס פסלים. במקומם הוצבו כדים עם סידורי פרחים יפהפיים.
מעליהם, מעקה אבן נאה עם מוטיב רומי המגדר את קומת הגלריה. המונומנטליות והמסגור ההרמוני של האולם הגדול, מעוררים בלב המבקר את העוצמה והכבוד שייחסו פעם למקדשים ולארמונות.
מול הכניסה הראשית ניצבת שדרת עמודים המהווה חיץ לפני גרם המדרגות הגדול. האורות המעומעמים במקום מנוגדים לתאורה הבוהקת באולם. גרם המדרגות מוקף בקירות מחוספסים היוצרים משחקי אור וצל. מעל, הארקדות (מעברים מקורים ברצף קשתות) הממוסגרות על ידי זוגות של עמודים קורינתיים, מגודרות במעקות אלגנטיות, בסגנון רנסאנסי יותר מרומאי, ותומכות בתקרה המקומרת.
בקצה כל ארקדה, תבליט עם דמויות של נערים המנגנים בקרנות ארוכות. גרם המדרגות המפואר הזה מחזק את הכישוף שמטילים עלינו האולם והחזית שתיכנן האנט, ומשקף את השליטה המעולה שלו באוצר המילים הצורני של האדריכלות הקלאסית.
כשאנו מתקרבים לראש המדרגות, נגלה לפנינו "ניצחונו של מריוס" (1729), ציור גדול של האמן האיטלקי ג'ובאני בטיסטה טייפולו, שתקופה ארוכה היה תלוי בגלריה בפנים. קנה המידה של היצירה מתאים באופן מושלם לתפיסת ה־la marche של האנט: חשיפה הדרגתית של הבניין.
● מה הופך את המבנה הרומי לאחד משבעת פלאי תבל?
● "החטא ועונשו": אחד הטקסטים המרתקים, הקיצוניים והחריפים בספרות המודרנית
● סיפור האהבה בין נסיך לברבור מכושף הפך ליצירת המחול הידועה ביותר בעולם
מסדרונות משני צידי הארקדה מובילים אותנו לגלריה של האולם הגדול. כאן המראה הנגלה לעינינו פשוט עוצר נשימה. אינספור מראות משתנים - אופקיים, מזווית חדה, כלפי מטה, כלפי מעלה, לצדדים - כולם לוכדים את תשומת לבנו כשאנו מתהלכים לאורך מרפסת הגלריה.
שאגה עמומה עולה מהאולם הומה האדם למטה, שם אנו מדי פעם רואים דמות בודדת עומדת מול פסל עתיק ומתבוננת בו, דוגמת הפסל של פרעה הניצב בקצה אחד ובקצה השני פסלה של האלה אתנה.
אפשר רק לקוות שהחלטת המוזיאון להשתמש בחזית שתיכנן האנט כתפאורה לתערוכות של אמנות עכשווית, תדגיש ולא תגנוב את תשומת לב מהפאר שמאפיין את המקום כולו.
למרות שהחזית שתיכנן האנט מהווה היום חלק קטן מחלקי המוזיאון, עבור מבקרים רבים היא עדיין ממשיכה להגדיר את חוויית הביקור במקום.