הבעל יצא מהארון. האישה דרשה פיצוי על פי הכתובה, וקיבלה

פרטי המקרה: בשנת 2019 התראיין התובע לתפקיד בתחום המכירות בחברת ההשקעות הדיגיטליות טריא (P2P). לאחר שהגיע לכמה ראיונות הוא התבשר שלא התקבל לעבודה. חודשיים לאחר מכן ראה מודעה למשרה אחרת ופנה שוב לחברה. שלושה שבועות אחרי פנייתו המחודשת, נשלחה לגביו פנייה ממערכת המחשוב של טריא לבדיקת אשראי ממאגר נתוני אשראי. התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי שכן מדובר בפנייה לא חוקית לצורך בחינת העסקתו, תוך חדירה לפרטיותו.

סעיף 110 לחוק נתוני אשראי אוסר לבקש נתוני אשראי לצורך העסקה, וקובע כי ניתן לחייב את מי שביקש את הנתונים בפיצוי. החברה טענה כי לפנייה לא היה קשר לבחינת העסקתו של התובע, וכי בשליחת הפנייה לא היה מעורב גורם אנושי - ומדובר בתקלה טכנית של המערכת. בנוסף טענה החברה שהיא ערכה הפקת לקחים.

השופטת אסנת רובוביץ־ברכש ונציגי הציבור נורית לפידות וורדינה יריב, פסקו כי אכן אסור לחברה להשתמש בנתוני אשראי לצורך העסקת עובדים לפי החוק. אולם, לדבריהם התובע לא הוכיח שהבקשה נשלחה כדי לבחון את העסקתו או שנעשה שימוש בנתוני האשראי. נקבע כי בשלב שנשלחה הבקשה לנתוני אשראי, התובע לא החל בראיונות פעם נוספת. בנוסף קבע בית הדין כי "עולה גרסה עקבית וסדורה, אשר לא נסתרה, כי מקורה של בקשת החיווי הוא בתקלה טכנית". ערעור הוגש לבית הדין הארצי.

התובע, שפעיל גם לשינוי החוק כך שלא ניתן יהיה להפלות מועמד על רקע מצב כלכלי, חויב בהוצאות בסך 8,000 שקלים. לדבריו, "ההליך נוהל כמשפט צדק חברתי רחב היקף באשר לעוולה אותה חוויתי המהווה לסמן מרכזי במניעת אפליה על רקע כלכלי. העוול שנגרם עקב פסיקה זו הינו עצום, הן עבורי במלחמתי האישית, להתפרנס בכבוד, והן עבור כל המבקש עבודה ומועמד להעסקה. נמנעה ממני האפשרות לזמן עדה מרכזית להליך ההוכחות. בהתבסס על התשתית העובדתית והמשפטית בתיק, ובשל פסק הדין שניתן, דרך כתיבתו ותוכנו, הוגש ערעור לבית הדין הארצי".

מטריא נמסר: "מדובר בצירוף מקרים בו בעקבות תקלה טכנית, נשלחה לתובע בקשת חיווי אשראי ממוחשבת, ללא מגע יד אדם, כחלק מהאינטגרציה וההתאמות שבוצעו למערכות נתוני אשראי בבנק ישראל, בסמוך להקמת מאגר נתוני אשראי. אין ולא היה כל קשר בין הגשת מועמדותו של התובע למשרה בטריא ובין התקלה הטכנית, שאירעה לאחר שהתובע קיבל תשובה שלילית בנוגע למועמדותו. התקלה טופלה כמובן מרגע שנודע על כך לטריא. לצערנו, מדובר באדם שהחליט לפנות לאפיקים משפטיים ללא כל בסיס".

משמעות הפסיקה: מי שהוגשה בעניינו בקשה לנתוני אשראי בטעות לא זכאי לפיצוי מהחברה.

מספר תיק: 2975-11-20

פרטי המקרה: בני זוג שחיו יחדיו שנים רבות והקימו משפחה, התגרשו על רקע יציאתו מהארון של הבעל. האישה פנתה לבית הדין הרבני בתביעה לקבל את כתובתה, על סכום של כחצי מיליון שקל. טענתה הייתה כי בעלה הסתיר ממנה שהוא הומוסקסואל. הבעל טען מנגד שחשב שאשתו מקבלת זאת, מכיוון שידעה על התנסות חד פעמית לפני הנישואים.

באוקטובר האחרון קבע בית הדין הרבני כי הבעל ישלם לאישה את מלוא סכום הכתובה - כחצי מיליון שקל. הדיינים קבעו כי הנישואים התפרקו בשל נטייתו המינית של הבעל, תוך שציינו כי "עליו הפסוק אומר 'רועה זונות יאבד הון', וזוהי סיבה ועילה מספקת לחייבו בכתובה כמבואר בפוסקים". על ההחלטה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הארצי, שם הסכימו הצדדים במסגרת פשרה להפחית את הסכום ל־180 אלף שקל.

כתובה נחשבת לחוזה משפטי שהבעל מחויב לקיימו. עם זאת, במקרים רבים תביעות מסוג אלו לא מאושרות. זאת, בשל משטר חלוקת רכוש שוויוני, ומאחר שברוב הסכמי הגירושים מוסדר החלק הרכושי תוך ויתור האישה על הכתובה.

בעבר נפסקה הכתובה לאישה במקרים כגון אלו: כאשר הבעל ביקש להתגרש ללא עילה לפי ההלכה; כאשר לבעל היה מום שהאישה לא ידעה על קיומו לפני החתונה; כאשר הבעל נקט באלימות וכאשר האישה ננטשה במהלך טיפולי פוריות.

לדברי עו"ד מור כרמי, שייצגה את האישה: "המצב המשפטי בישראל הופך את המקרה הזה לייחודי, משום שלא נהוג לפסוק לאישה את כתובתה בנוסף לאיזון המשאבים המקובל. בערעור, מתוך פרגמטיות ושיקולים של טובת העניין, גיבשנו פשרה".

עוה"ד שיראל בר ודורי שוורץ שייצגו את הבעל, מסרו: "טענו שהעובדה שבית הדין האזורי התעלם מהראיות ומיישום ההלכה מהווה עילה להתערבות בג"ץ, נוכח האפליה על רקע נטייתו המינית של הבעל. קיבלנו את המלצת בית הדין הרבני הגדול לסיים את המחלוקת בפשרה".

משמעות הפסיקה: גירושים על רקע יציאה מהארון עשויים להביא לכך שהחתום על הכתובה יחוייב לשלם את הסכום המלא שלה.

מספר תיק: 1399490/1

פרטי המקרה: בני זוג שרכשו דירה בקרית גת בסכום של 970 אלף שקל, תבעו את החברה הקבלנית, כוכב הנגב חברה לבניין ופיתוח, בגין איחור של 17 חודשים במסירת הדירה. התביעה הוגשה על סכום של 120 אלף שקל בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם.

חוק המכר קובע כי אם קמה זכאות לפיצוי בשל איחור במסירת דירה, סכום הפיצוי יהיה שווה לדמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה. התובעים טענו כי דמי השכירות לדירה עומדים על 4,700 שקלים, כשהם מסתמכים על מודעה בעיתון של דירה דומה לטענתם. הם גם טענו שהשכירו את דירתם ב־4,600 שקלים, אך לא הציגו הסכם שכירות.

● הרוכשים קיבלו פיצוי על איחור במסירת הדירה, למרות סעיף בחוזה שהגן על היזם

בשבוע שעבר דחה שופט בית משפט השלום בקרית גת, משה הולצמן, את טענת בני הזוג לשלם להם שכירות לפי המודעה שהציגו. "דרך המלך לצורך הוכחת דמי השכירות עבור דירה דומה בגודלה ובמיקומה, היא באמצעות חוות דעת של שמאי, אך זו לא הוגשה", קבע השופט.

עוד הוא הוסיף כי היה מקום להציג ראיות של ממש, כמו הסכמי שכירות לגבי דירות דומות, עדות של מתווך או כמה מודעות של אתר ייעודי להשכרת דירות. השופט קבע אם כן כי העניין אינו בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש, ולא מדובר בסכום שניתן לקבוע אותו בדרך של אומדן - למרות שהחוק מאפשר זאת.

השופט קיבל את התביעה בחלקה, כך שנפסק רק 8,000 שקלים פיצוי לבני הזוג, שכר טרחת עו"ד בגובה 3,500 שקלים והוצאות 1,500 שקלים - אותן נימק השופט בכך שקיים פער גדול בין סכום התביעה (120 אלף) לפיצוי שנפסק. את החברה ייצגו עוה"ד נדב יריב ועומר יניב. את בני הזוג ייצג עו"ד אופיר פרל.

משמעות הפסיקה: גם במקרה של איחור במסירת דירה, על הרוכש להוכיח בראיות את דמי השכירות של דירה דומה. אם לא כן - לא תחול זכאות לפיצוי

מספר תיק: 24036-09-18