טעות או פרקטיקה של ממש: מה אפשר ללמוד ממקרה "השופטת הממהרת"?

דוח נציב תלונות הציבור על השופטים, השופט בדימוס אורי שהם, פרסם השבוע את הדוח השנתי לשנת 2022. לפי הדוח, 46% מהתלונות המוצדקות היו בנוגע להתמשכות הליכים או על עיכוב במתן החלטות. מדובר בעלייה משמעותית לעומת השנה שעברה, אז התקבלו 28% תלונות כאלה. בדוח גם צוין כי באחת התלונות שנמצאה מוצדקת, קבע שהם כי שופט קיבל תביעה מבלי לקרוא בכלל את כתב ההגנה של הנתבע. המקרה התגלה לאחר שהנתבע גילה כי כתב ההגנה שלו לא נסרק לתיק על־ידי המזכירות.

כשברקע נתונים אלה, חשפנו השבוע כי שופטת השלום ניצה מימון־שעשוע פרסמה פסק דין בהסתמך על תצהיר של עד שלא העיד, באופן המעלה את השאלה האם פסק הדין נכתב בשלב מוקדם של ההליך והתבסס על טיוטה מוקדמת שכתבה השופטת. החשש מתחזק נוכח העובדה כי לפני ארבע שנים פרסמה השופטת פסק דין בטרם הגישו הצדדים את הסיכומים. אז טענה השופטת כי פסק הדין הועלה בטעות קולמוס, וכי מדובר היה בטיוטה שהכינה. הפעם היא טענה כי נפלה טעות, והיא התייחסה לתצהיר העד מאחר שנותר סרוק במערכת למרות שנמחק, אך אין קשר למועד כתיבת פסק הדין; וכי "טעות זו יכולה להתרחש בכל מועד".

טיוטת פסקי דין - פרקטיקה נפוצה ומוכרת

הפרקטיקה של כתיבת טיוטת פסקי דין נפוצה ומוכרת בקרב השופטים. היא נובעת מסיבות שונות ומתעצמת נוכח הלחץ שמופעל עליהם לתת פסקי דין בתוך זמן סביר, כשלא פעם הם מתקשים בכך. כשמדברים על פרקטיקה זו, חשוב לערוך הבחנה בין כתיבת פסק דין הכולל הכרעה סופית - פרקטיקה לא מקובלת - לבין כתיבת חלק מפסק הדין, הערות, התרשמויות ומצע עובדתי.

כיום, כאשר כמעט כל התיקים הם רחבי-היקף, כוללים מדיה דיגיטלית ועדים רבים, מתבקש שהשופטים יחלו בכתיבת המצע העובדתי, תיאור העדויות במהלך ההליך. אין דרך אחרת להתמודד עם הררי החומר וכמויות המידע שהשופטים מוצפים בהם. מי שלא יסכם את הראיות במהלך שמיעת ההליך, יתקשה להתחיל בכך בסיום ההליך.

סיבה אחרת היא לשם שימור הזיכרון מהזמן בו מעידים העדים, והצדדים טוענים את טיעוניהם. השופטים נוהגים לכתוב לעצמם הערות בזמן מתן העדויות על־מנת לזכור את התרשמותם מהעד, אם סתר את עצמו ואיך התרשמו ממהימנותו. יש כאלה שכותבים לעצמם פתקים והערות, אחרים עורכים מסמך מסודר.

נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, קבעה בשנת 2019, כאשר דנה בעניינה של מימון־שעשוע במסגרת בקשת פסילה, כי "הכנת טיוטת פסק דין לא מהווה כשלעצמה עילה לפסילה". אך באותו מקרה גם חיות הבינה שיש בעיה בכך שההכרעה הסופית, הכוללת מסקנה משפטית ברורה, תוצאה אופרטיבית חד־משמעית - בטרם הסתיים המשפט - היא בעייתית. חיות הוסיפה "אין זה רצוי ואין זה מקובל כי שופט יורה לבעלי דין לסכם את טענותיהם כדי להתרשם מדבריהם ולהיות פתוח לשכנוע, ובד־בבד יחליט בעניין העומד לדיון על־פי התרשמותו שלו בלבד מחומר הראיות, וללא כל הסתמכות על סיכומי הצדדים".

"טעם רב לפגם"

נציב התלונות על השופטים, שדן בעניינה של מימון־שעשוע בשנת 2019, קבע כי התלונה מוצדקת. ההסבר כי מדובר בטיוטה שעלתה בטעות למערכת "נט המשפט", לא היה מקובל עליו. "בהכנת טיוטה מלאה ומפורטת של פסק הדין, טרם שהושלם ההליך המשפטי, יש טעם רב לפגם", קבע ופירט כי אותו מסמך אינו "שימור זיכרון", אלא פסק דין של ממש, מפורט וכולל הכרעה קונקרטית בתיק, לרבות קביעת ההוצאות.