ביום ה-500 של פלישת רוסיה לאוקראינה, וולודימיר זלנסקי עלה על סירת גומי של מה שנשאר מחיל הים האוקראיני, והפליג אל אי הנחש, בים השחור. שם, ביום הראשון של הפלישה, 24 בפברואר 2022, דרשה אוניית הדגל של הצי הרוסי, "מוסקבה", את כניעת חיל המצב האוקראיני הקטנטן. "לכו לכל הרוחות", ענו האוקראינים, בלשון הרבה יותר גסה.
האי וחיל המצב אומנם נפלו בידי הרוסים, אבל התגובה לדרישת הכניעה הוקלטה, מוחזרה, והפכה לאחד הסמלים הוויראליים של ההתנגדות האוקראינית. מוטב לזכור שבימי הפלישה הראשונים, עדיין רווחה הציפייה להתמוטטות מסחררת של אוקראינה. הרוסים עצמם הניחו שצבא אוקראינה ייענה לקריאותיהם, יניח את נשקו ויציל את חייו, תחת דגל רוסי. אי הנחש אותת שליבה של אוקראינה נמצא במקום אחר.
● בעקבות הפלישה לאוקראינה: אזרחים רוסים בורחים לדובאי, ומחירי הנדל"ן מזנקים
● היום שאחרי המרד: כך משתלט פוטין על הנשק והכסף של כוח וגנר
אוניית הדגל הרוסית "מוסקבה" נפגעה קשה מטיל אוקראיני חודש וחצי אחר כך, ויצאה מכלל שימוש. הרוסים, שקיוו להפוך את אי הנחש למקפצה אל אודסה, הנמל העיקרי של אוקראינה, נאלצו לסגת ממנו. האי הזעיר הפך שם נרדף לנחישותה של אוקראינה להישאר בחיים. הנשיא זלנסקי יודע משהו על דרמה ועל הקשר בין מנהיגות לדרמה. סוף סוף, אילו עוד מנהיגים בני זמננו היו עולים על סירת גומי תחת עיניו הפקוחות של אויב מעוט-עכבות?
ארדואן שולח שבויים
ערב היום ה-500 של הפלישה, זלנסקי קפץ אל הגדה הדרומית של הים השחור, כדי לפדות את שבויי המלחמה המפורסמים והנערצים ביותר של אוקראינה, הלוא הם מפקדי "גדוד אזוב". הגדוד לחם כמעט שלושה חודשים נגד הרוסים במנהרות התת-קרקעיות של תשלובת הפלדה "אזובסטאל", בעיר הנמל מאריופול. הוא הניח את נשקו רק בהוראתו המפורשת של זלנסקי, ורק לאחר שאפסו סיכוייו.
הנשיא זלנסקי (משמאל) בעת החזרת השבויים באיסטנבול / צילום: Associated Press
הרוסים חושבים את גדוד אזוב ל"נאצי", בגלל קשריו עם הימין הקיצוני באוקראינה לפני המלחמה. הם איימו לשלול מ"אזוב" מעמד של שבויי מלחמה, ולהעמיד את לוחמיו למשפט, אשר מוות עשוי להיגזר בסופו. הלוחמים עונו והורעבו בשבי רוסיה. בני משפחותיהם התקשו לזהות אותם בצילומים.
לבסוף, נשיא טורקיה, טאייפ ארדואן, יזם חילופי שבויים. תמורת חמישה קצינים משוחררים, הרוסים קיבלו פוליטיקאי אוקראיני פרו-רוסי, ידיד אישי של ולדימיר פוטין, שעל פי השמועה עמד להיות נשיא של ממשלת בובות אוקראינית לאחר שהרוסים יכבשו את קייב. ארדואן הבטיח להחזיק את משוחררי אזוב על אדמת טורקיה "עד סוף המלחמה".
ביום ו', זלנסקי סר לביקור אצל ארדואן. נשיא טורקיה הרשה ללוחמי אזוב לעזוב יחד עם נשיאם. זה היה מעמד רב-משמעות, כמעט נס של תחיית המתים. במאי 2022, הקצינים שלחו הודעות פרידה לבני משפחותיהם מן הבונקר במאריופול. איש לא חשב שהם יחזרו וייראו עוד. ביום ו' הם התחבקו עם מפקדם העליון, עלו על מטוסו ונסעו הביתה לקבלת פנים של גיבורים בעיר לביב. הרוסים חרקו שיניים. הם התלוננו שארדואן לא עמד בדיבורו.
בדרך אל וילנה
התנהגות ארדואן ראויה לדיון נפרד. די להזכיר כאן שהוא לא רק קיבל את זלנסקי בידידות מופגנת באיסטנבול, ולא רק שחרר את השבויים ממעצר, אלא גם הביע תמיכה מפורשת בהצטרפות אוקראינה לברית נאט"ו. רוסיה חזרה ותיארה את התפשטות נאט"ו אל גבולה כסיבה מרכזית לפלישתה לאוקראינה.
זה לא בדיוק שינוי, מפני שארדואן מעולם לא התנגד במפורש לצירוף אוקראינה, אבל זה ניואנס מעניין. נשיא טורקיה מנהל פלירט ארוך עם פוטין, ומורט את עצביהם של בעלי בריתו בנאט"ו. למגינת לבם, הוא גם מכשיל את הצטרפות שבדיה לנאט"ו. מחוותיו הלא-צפויות כלפי אוקראינה התקבלו בקורת רוח בבירות המערב.
בשבוע הבא תתכנס ועידת פסגה של מנהיגי נאט"ו בווילנה. זלנסקי רוצה שהוועידה הזו תחליט רשמית לצרף את אוקראינה. קשה מאוד להאמין שרצונו יינתן לו. צירופה בזמן מלחמה יעמיד את נאט"ו בעימות ישיר מיידי עם רוסיה. אבל תמיכתה של טורקיה, שיש לה הצבא השני בגודלו בנאט"ו, היא תרומה מבורכת. והיא כמובן גם סטירת לחי לפוטין, העומד לבקר בטורקיה בחודש הבא.
"נמצאת בתחילת האמצע"
אוקראינה מוסיפה לנהל מתקפת נגד, לאורך חזית של יותר מאלף ק"מ, מעמדה של נחיתות צבאית. כמעט כלל ברזל הוא בתורת הלחימה, שצבאות אינם יוצאים למתקפות-נגד מנקודות פתיחה כאלה, בלי עליונות אווירית ועם נחיתות מספרית. בהערותיהם של אנשי צבא ופוליטיקאים בנאט"ו היה אפשר לטעום בימים האחרונים טעם של תירוצים לאי-הצלחה, או לפחות לקצב איטי מאוד של הצלחה.
הרמטכ"ל הבריטי הסביר ש"מתקפה" היא רק בחלקה צבאית, וחלקה השני הוא פוליטי. האיש מס' 3 במשרד ההגנה של ארה"ב אומר, כי המתקפה האוקראינית "נמצאת בתחילת האמצע", ולפיכך "מוקדם מדי לשפוט" אם היא עולה יפה.
ההודעות היומיות ממשרד ההגנה בקייב מתארות התקדמויות זעירות. זו של יום שבת דיברה על "קילומטר אחד" בחזית באחמוט, העיר שעליה מתנהל קרב עקוב מדם זה חודשים רבים. בנקודות אחרות לאורך החזית הרוסים תוקפים, אם כי רק באופן מקומי ומוגבל. היעדים האסטרטגיים - נמלי הים השחור שרוסיה כבשה בתחילת המלחמה - אינם בהישג יד.
ביום ו' ארה"ב הודיעה כי תספק פצצות מצרר לאוקראינה, הפריט מעורר המחלוקת ביותר של הסיוע הצבאי. הנשיא ביידן נימק את ההחלטה בהידלדלות מלאי התחמושת האוקראיני. על פי הערכה, המלאי הזה מאפשר לאוקראינים להשתמש אולי בחמישית ממספר הפגזים שרוסיה יורה מדי יום, שעומד על 50,000.
500 הימים הבאים?
לרוסיה יש בעיות אחרות. הערכות אמריקאיות מעמידות את האפקטיביות של צבאה על מחצית ממה שהייתה בפתיחת המלחמה. יש לה קשיים ניכרים בכוח אדם. לפי המודיעין האוקראיני, הרוסים אנוסים לבחור בימים אלה בין גיוס לוחמים חדשים לחזית ובין המשך העסקתם במפעלים.
ענן של חוסר בהירות מוסיף לרחף על יחסי פוטין עם יבגני פריגוז'ין, הבעלים של צבא שכירי החרב ואגנר. עכשיו נראה שפריגוז'ין נמצא על אדמת רוסיה. איך זה ייתכן? מה זה אומר על יציבות המשטר? או, לחלופין, מה זה אומר על מידת הצלחתנו לפענח את מסתרי הפוליטיקה הרוסית?
עניין אחד לפחות אינו צריך פענוח: הדכדוך השורה על פוטין ביום ה-500 של מלחמתו. הוא ציפה לנפילת קייב בתוך ימים אחדים. הוא תכנן למחות את אוקראינה מן המפה ולחזור ולהדוף את נאט"ו אל גבולות 1997, לפני שהברית התחילה להתפשט מזרחה.
יהיו תוצאות המלחמה אשר יהיו, התמוטטות ציפיות הפתיחה תילמד באקדמיות צבאיות עוד דורות רבים. צבא רוסיה נחשף במלוא חולשתו, וחישוביו הפוליטיים הופרכו עד אחד. עם הצטרפות פינלנד אל שורותיה, נאט"ו נמצאת עכשיו בשערי פטרבורג, וגבולה היבשתי עם רוסיה התארך ב-1,350 ק"מ. אירופה מעולם לא הייתה מלוכדת יותר בנחישותה להתנגד להתפשטות רוסית.
מה יולידו 500 הימים הבאים? בוודאי לא ניצחונות קלים. כרגע נראה שהניצחון הגדול ביותר הוא זה של עצם הצלחת אוקראינה להישאר בחיים, בניגוד לרוב הציפיות הטבעיות.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.