מה באמת אמר ביידן על ממשלת נתניהו, ולמה הוא התכוון

קודם כול, הבה נעמיד דברים על דיוקם. נשיא ארה"ב לא אמר שממשלת נתניהו היא "הקיצונית ביותר" או "מן הקיצוניות ביותר". הוא אמר שיש בקבינט של נתניהו חברים שהם "הקיצוניים ביותר" מאז ימי גולדה מאיר. מדוע גולדה מאיר? מפני שעד שם מגיע זכרונו של ג'ו ביידן, הוא התחיל את הקריירה הפוליטית הארוכה מאוד שלו בימי שלטונה.

האם חשוב הניואנס הזה, "החברים הקיצוניים", לא "הממשלה הקיצונית"? חשוב או לא, מרכאות כפולות יכולות להקיף רק ציטוט מדויק. מרכאות כפולות אינן מציינות "בערך", אלא "בדיוק". הבאה של דברים בשם אומרם אינה יכולה להיות פרפרזה. היא צריכה להיות הדברים עצמם. לבי לעורכי הדסקים ב"הארץ", ב"מעריב" וב-"ynet". הם צריכים לחזור ולרענן את הבנתם העיתונאית.

"ובמיוחד האנשים האלה"

מה אמר אפוא ביידן? הוא אמר שבממשלת נתניהו מכהנים מספר שרים שהם קיצוניים-ללא-תקדים. לא כל מה שהשתבש בגדה המערבית הוא אשמת ישראל, אבל יש לה חלק באשמה, "ובמיוחד האנשים האלה [individuals] בקבינט, האומרים, 'אנחנו יכולים להתיישב איפה שאנחנו רוצים. אין [לפלסטינים] שום זכות להיות שם', וכו'".

● 500 יום לפלישת רוסיה ולמרבה ההפתעה אוקראינה עדיין קיימת
● המדריך לעילת הסבירות: עד כמה דרמטי המהלך, והאם הוא יאפשר לממשלה למנות כל אחד

להלן הוא הביע תקווה, ש"ביבי יוסיף להתקדם לעבר מתינות ושינוי". שימוש הלשון של ביידן, "יוסיף להתקדם", היה מעניין כשלעצמו. לרוב המשקיפים נדמה שנתניהו "מוסיף להתקדם" בכיוון המנוגד ל"מתינות ושינוי". אבל נשיא ארה"ב אינו מוכרח ללחוץ על הדוושה, או לסיים משפטים בסימני קריאה. הוא מניח, כנראה, שמדינאים עם דרגה כלשהי של סובטיליות יכולים לקרוא בין שורותיו.

הדחיפה העדינה

הבה ננסה אם כן לקרוא בין השורות. ביידן לא ביקר את נתניהו במישרים או במפורש. הוא אפילו הביע הבנה למצוקתו הפוליטית של ראש הממשלה, הטרוד בשימור הקואליציה שלו וביישור הדוריה.

נשיא ארה"ב דווקא עוקב בעיון, ובניגוד לרושם שמשתדלים לעורר יריביו הפוליטיים הוא קולט ומבין, ומסוגל להעמיד דברים בקונטקסט היסטורי רחב.

אבל הדחיפה העדינה של "יוסיף להתקדם", היא כמובן הבעה ברורה של אי נחת מהיעדר התקדמות. ישראלים, שמאל או ימין, אינם רגילים בלשון המעטה. הם נוטים להניח שפוליטיקה היא אמנות הצריחה. אבל מוטב לקוות שיש פוליטיקאים ישראליים, במיוחד בעמדות השפעה וקבלת החלטות, שאינם צריכים מכשירי שמע כדי להאזין ללחישות.

סביר בהחלט להניח שג'ו ביידן חושב את כל ממשלת נתניהו, על כל חבריה וגם על העומד בראשה, לממשלה הקיצונית ביותר מאז ומעולם. אבל בגוללו "חלק" מן האשמה למצב בשטחים על "האינדיבידואלים האלה", חברי הקבינט "הקיצוניים ביותר שראיתי", הוא ליטף את נתניהו אפילו בשעה שסטר לו.

והוא שלח בזה מסר, שישראלים שומעים ואינם שומעים: מוטאציה הדרגתית מתחוללת בתפיסת ישראל באמריקה. ספק אם נשיא אמריקאי מכהן אמר אי פעם בפומבי, ששרים בממשלת ישראל מתחלקים באחריות ל"ואקום" בשטחים, שאותו ממלאים "הקיצוניים" במחנה הפלסטיני.

היה היה יתרון מוסרי

הבה נשים לב: במשוואת ביידן, "קיצוניים" בממשלת נתניהו ו"קיצוניים" בצד הפלסטיני ממלאים תפקידים משלימים, או מקבילים, בהעמקת המשבר.

זה המקום מבשר הרעות ביותר שבו עמדה בישראל מאז ומעולם בארה"ב. שמו של המקום הזה הוא 'פרלליזם'. ישראל מושווית במישרים עם טירוריסטים פלסטיניים.

בעלי בריתו האמריקאיים של נתניהו בצעירותו, מייסדי האסכולה המכונה "שמרנות חדשה" (ניאו-קונסרבטיזם, או ניאו-קונס), הטילו לפני 50 שנה על יריביהם בשמאל את האשמה של "רלטיביזם מוסרי".

הימים היו ימי המלחמה הקרה בין מערב למזרח, אויבי הדמוקרטיה המערבית היו המשטרים הקומוניסטיים הטוטליטריים של מזרח אירופה. מבקרי ארה"ב בשמאל טענו, שאין לאמתו של דבר הבדל בין הדמוקרטיה המערבית לדיקטטורה המזרחית. שתיהן שוחרות שליטה, ונכונות לנקוט את כל האמצעים כדי להשיג את מטרותיהן; ואין לדמוקרטיה יתרון מוסרי על פני הדיקטטורה.

גם ציניקנים יודעים, שהתפיסה של "יתרון מוסרי" היתה מן הנכסים החשובים ביותר של ישראל באמריקה. הנשיא ביידן התקרב אתמול לשלול את היתרון הזה, ולהחיל "רלטיביזם מוסרי" על הסכסוך הישראלי-ערבי. בעיניו אין הבדל בין שרי ישראל הקיצוניים לקיצוני חמאס.

הנשיא שלח תזכורת מנומסת לישראל, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. ישראלים רשאים כמובן לייחס לו אנטישמיות (לביידן? אנטישמיות?), או הסתיידות עורקים. ישראלים חופשיים להתפלל לנצחונו של דונלד טראמפ בעוד 15 חודשים. אבל עלבונות, או תפילות, אינם תחליף למחשבה מדינית ואסטרטגית.

זה רגע עתיר סכנות באמריקה, מפני שגם בעיני תומכיה ישראל מתקשה יותר ויותר להסביר את עצמה.

רשימות קודמות בבלוג וב-גלובס. ציוצים באנגלית, ציוצים בעברית