תנועות מחאה נוטות לאבד תנופה. אין שום העזה בקביעה. היא מתאשרת מעיון בניסיונן של תנועות כאלה בארצות דמוקרטיות ולא-דמוקרטיות. מעטות מאוד האריכו ימים כמו זו של המהטמה גאנדהי בהודו. הוא הנהיג המונים בהתנגדות לא-אלימה לבריטים 15 שנה ויותר.
● ברוכים הבאים לשידורי התעמולה: כששני הצדדים מתאמצים להוציא מדינה מדעתה | אבישי גרינצייג, טור סופ"ש
● השביתה בהוליווד: איחוד גילדות שלא נראה מאז ימי מרלין מונרו
● יאיר לפיד ואיתמר בן גביר מציגים: לחסום כבישים זה עניין של פוזיציה | המשרוקית של גלובס
תנועות המחאה הקצרות ביותר נטו להיות המצליחות ביותר, מזמן המהפכה הצרפתית ואילך. הצלחה מהירה נבעה מהכרה אסטרטגית בתבוסה. שליטים עמדו על הפוטנציאל של 'כוח העם' עוד לפני שהתממש, והחליטו שאין טעם להתנגד. לא כולם, כמובן. בסטיליה אחת לא הייתה מפילה את בשאר אל־אסד. היא לא הפילה את הדיקטטורה הסינית ב-1989.
'כוח העם' התפשט בשנות השמונים של המאה שעברה, בהשפעת המהפכות נגד דיקטטורים מאריכי ימים בפיליפינים ובהאיטי. הן עשו בשעתן רושם עצום על העולם. שלוש שנים אחר כך באו המהפכות של מזרח אירופה. השפעתן גרפה גם שורה של עריצים באפריקה.
רודנים למדו איך להדוף
המיתולוגיה של המחאה עוררה את הרושם שאיש לא יוכל ל'כוח העם'. על קירו של כל בלשצר הופיעו המילים 'מנא, מנא תקל ופרסין'. מחאות רחוב מהירות החליפו משטרים באוקראינה (פעמיים בתוך עשר שנים), במרכז אסיה ובדרום הקווקז. הן עלו יפה, למראית עין, במצרים ובתוניסיה; הן הפילו דיקטטורים ותיקים באלג'יריה ובסודאן. הן החליפו משטרים בצ'ילה, בבוליביה ובפרו (אבל לא בקובה, בוונצואלה ובניקרגואה).
אף על פי כן, מחאות גדולות, לפעמים עצומות, עלו על שרטון. רודנים למדו איך להדוף אותן: פשוט מאוד, לחכות. באיראן שלוש תנועות מחאה עם פוטנציאל מהפכני הסתיימו בקול דממה דקה בתוך 20 שנה ויותר. בהונג קונג מיליון יצאו לרחובות לדרוש דמוקרטיה בסוף 2019. ואז, בחסות הקורונה, המשטר הקומוניסטי יצא להתקפת-נגד ברוטלית, והחניק כל ביטוי חופשי. בבלארוס מאות אלפים מילאו את הרחובות באוגוסט־ספטמבר 2020, לאחר זיוף הבחירות. הדיקטטור חיכה לחורף, בתי הסוהר התמלאו, והתחדש שלטון המגלב והפחד. איש אינו מעז עוד לצאת לרחובות.
אפשר רק לנחש כמה שנים יעברו לפני שאביב ערבי יחזור ויזקוף את ראשו במצרים. עוצרת נשימה היא המהירות שבה ההעזה וההתרסה התנדפו לכל רוח. נראה ש-2011 לא יצרה פורמט של התנגדות.
אין פרפטום מובילה
ההשוואות עם המחאה הישראלית חוטאות בהרבה אי-דיוקים. אבל אני חוזר על דעתי שהשוואות אינן מוכרחות להיות סימטריות. אפשר ללמוד מדמיון הדינמיקות. ואני מציע ללמוד דבר עיקרי אחד: הסכנה האורבת לתנועות מחאה מן האינרציה. מחאה מתקשה להינשא לאורך זמן על כנפי תנופתה. אין פרפטום מובילה (תנועה מתמדת) בשום מקום, לא בפיזיקה, לא בפוליטיקה, לא בחברה.
עצם ההצלחה להוציא רבבות אל קפלן ובנותיה במשך 27 שבועות רצופים, בחורף, באביב ובקיץ, היא מיוחדת במינה. אינני חושב שנראתה דוגמתה. היא תילמד בכל כך הרבה דיסציפלינות אקדמיות עוד שנים רבות, לא רק בישראל. אבל ייתכן שסימני ההסלמה של השבועות האחרונים משקפים ביטוי כלשהו של חשש מפני אובדן התנופה.
אולי אין זה מקרה שאהוד ברק ודן חלוץ תפסו פיקוד. הגנרלים מזהים חולשות ביתר הצלחה מרובנו, והם רוצים לעבות את השורות ולנסוך התלהבות. במובן מסוים, מסוים מאוד, הצבא הזה מתנהל בדרך אל גדות הסום ואל חומות ורדן. מלחמת התשה ארוכה מזומנת לו, ומאיימת על רוחו ועל ליכודו.
ההסלמה תאריך את תוחלת החיים של המחאה, אבל כרוכה בה הסכנה של התמכרות. מחאה, הצריכה לחזור ולהסלים, מתקרבת במידה מסוכנת אל אובדן שליטה, או אל אובדן כיוון. במחאה, כמו במלחמה, התארכות מניבה הקצנה.
המחאה חדלה להיות אוסף של הפגנות רחוב, נאומים וקריאות קצובות. בהדרגה היא לובשת אופי של התנגדות לא-אלימה; וההתנגדות הלא-אלימה עלולה להפוך להתנגדות אלימה, עם תוצאות לא חזויות. ביטויים מהפכניים כבר מנסרים באוויר. הם אמנם נחלת השוליים, אבל הקצנה תמיד מקרבת את השוליים אל המרכז.
הפאזה הבאה
התנגשויות עם המשטרה, פיזיות או רטוריות, מעוררות את זיכרון המחיר שתנועות מחאה בדמוקרטיות מערביות חזרו ושילמו כל אימת שהימין הצליח לתאר את התנהגותן כאיום על החוק והסדר. כמה שהסטודנטים והפועלים של פריז היו קרובים להפיל את הנשיא דה גול ב-1968 בתנועת מחאה שהשתלטה על רחובות העיר ושיבשה את חייה. דה גול ערך בחירות בזק, והעמיד את שמירת החוק והסדר במרכזן. מפלגתו נחלה ניצחון היסטורי. בארה"ב בתחילת שנות השבעים התפשטה מחאת ענק נגד המלחמה בווייטנאם. הנשיא ריצ'רד ניקסון, שנוא ובזוי, פנה אל 'הרוב הדומם' בשם ערכים של פטריוטיות ושל חוק-וסדר, ונחל ב-1972 את הניצחון הגדול ביותר בתולדות הנשיאות האמריקאית.
כדי להאריך ימים ולטבוע חותם תנועת המחאה בארץ צריכה לעשות הסבה. היא אינה יכולה להתקיים רק במוצאי שבת, או ביום שלישי לפנות ערב, בקפלן או באיילון. עליה לעשות מה שלא הצליחו לעשות תנועות המחאה של מלחמת יום הכיפורים: לכונן ארגון פוליטי, לגייס תומכים, להניח תשתית ולהתכונן לבחירות הבאות כדי שגנץ ולפיד לא יהיו בעלי החזקה.
עליה להתכונן לקראת האפשרות של תבוסה-לפי-שעה במאבק להצלת החוקה. היא צריכה לעשות כן בקור רוח, בסבלנות ובבגרות. עליה להכשיר את הקרקע לקראת הפאזה הבאה, כדי להבטיח שהמחאה לא תדעך, או תיחטף. יש חיים גם לאחר הג'סטה המהוללת.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
