מה זה היה לוולודימיר זלנסקי? המנהיג הראוי לתואר 'גיבור זמננו', האיש שסירב להימלט מקייב על כנפי מסוק אמריקאי, איבד ביום ג' את עשתונותיו. זמן קצר לפני שיצא מקייב, כדי להשתתף בוועידת הפסגה של נאט"ו בווילנה, שיגר נשיא אוקראינה ציוץ צורם אל חלל הסב"ר. הוא פתח אותו בקביעה ש"אוקראינה ראויה לדרך ארץ" מצד נאט"ו, וממילא אפשר להניח שהיא לא זכתה בה.
● נאט"ו מתכנסת למפגן כוח סמוך לרוסיה ושוקלת להבטיח לזלנסקי "מודל ישראלי"
הוא התלונן על היעדר לוח זמנים לצירוף אוקראינה לנאט"ו, והכריז ש"זה חסר תקדים ואבסורדי". ואיך נאט"ו מעיזה להציג "תנאים" (המירכאות הכפולות הן שלו). זה ביטוי של "חולשה" (המירכאות הן שלנו).
על טאקט ושליטה עצמית
ממה נפשך, נאט"ו יצקה ב-500 הימים האחרונים 150 מיליארד דולר ויותר אל קופותיה של אוקראינה, בסיוע צבאי, אזרחי, פיננסי והומניטרי. לצבא אוקראינה יש נשק מתקדם ותחמושת רק בזכות מענקי המערב. כלכלת אוקראינה עדיין קיימת רק מפני שהמערב מסבסד אותה. על פי המועצה ליחסי חוץ בניו יורק, הסיוע האמריקאי לבדו עומד מאז תחילת המלחמה על 80 מיליארד דולר ויותר.
כמובן, אוקראינה היא הלוחמת, ודמה ניגר כמים. אבדותיה כבדות להפליא. איננו יודעים את המספרים, אבל נראה כי אין זו הגזמה להניח שעשרות אלפי חיילים אוקראיניים נהרגו. אומץ ליבו של הצבא הזה ותושייתו הם פנומנליים. אפשר בהחלט לטעון, שהאוקראינים לוחמים את מלחמת הבלימה של המערב נגד רוסיה, והם ראויים לסיוע מסיבי, גדול אפילו מן הסיוע הנוכחי.
אבל הנשיא זלנסקי הפגין חוסר טאקט, אולי חוסר שליטה עצמית, כאשר תקף את נאט"ו בחריפות כזאת, בדרכו אל ועידתה. התפרצות התסכול שלו שללה מן הוועידה את ההילה של אחדות-השורות, שהיה עליה להפגין כלפי רוסיה.
לזלנסקי דוחקת השעה. הוא רוצה להצטרף לברית נאט"ו בהקדם, מחר בבוקר אם אפשר. הוא אומר, שאם נאט"ו תדחה את צירוף אוקראינה עד לאחר שהאש תיפסק, היא תיתן בזה עילה לפוטין לא להפסיק, ולהוסיף ולהמטיר טילים ומל"טים איראניים מתאבדים על ערי אוקראינה.
בזה הוא כנראה צודק. אבל הוא מעיד על עצמו אי-הבנה קריטית של דקויות הפוליטיקה המערבית, אם אין הוא מביא בחשבון את ההתנגדות גדולת הממדים שיעורר צירופה של אוקראינה בעיצומה של המלחמה.
מבחן צ'רצ'יל
צירוף כזה יהפוך את נאט"ו כמעט אוטומטית לצד לוחם. ייתכן שאין מנוס, ויתכן שזה יקרה ממילא. אבל כרוכה בזה סכנה פוליטית עצומה לאוקראינה. היא צריכה להשתדל שלא להפוך לסלע מחלוקת בשום פוליטיקה ובשום בחירות, בייחוד בהתקרב בחירות חשובות ביותר בארה"ב, גם בבריטניה וגם, עוד מעט קט, בספרד ובהולנד.
התמיכה באוקראינה ברוב הגדול של ארצות נאט"ו מוסיפה להיות מסיבית, אבל היא עדיין לא הועמדה במבחן צ'רצ'יל, זאת אומרת האירופים והצפון אמריקאים עדיין לא שמעו את מנהיגיהם מבטיחים להם רק "דם, עמל, דמעות וזיעה", כמו צ'רצ'יל במאי 1940.
מדוע זלנסקי רוצה להיות בנאט"ו? האם זה בייחוד מפני שהוא רוצה דיוויזיות של נאט"ו לאורך נהר הדניפרו? לאו דווקא, וחבל שהוא לא הבהיר את זה. הוא רוצה את מטריית נאט"ו, כדי להפריך את חישובו של פוטין שהמערב יתעייף, ויחדל למלא את מחסני האוקראינים.
לבלום - ולכפות שלום
נאט"ו קמה מלכתחילה ב-1949 כפוליסת ביטוח לדמוקרטיות המערביות החלושות של אירופה. שנתיים לפני שקמה, ארה"ב נחלצה ממצב רוח מחודש של בדלנות, ובאה לעזרת טורקיה ויוון. הן נחשבו אז ליעדיה הבאים של ההתפשטות הרוסית-סובייטית. הנשיא טרומן פרסם את "דוקטרינת הבלימה" המפורסמת שלו, זאת אומרת התגוננות-ללא-תוקפנות, והשתיים ניצלו. הגיון הבלימה חזר והוחל במרוצת השנים, בייחוד סביב ברלין.
ואף כי ארה"ב החזיקה חצי מיליון אנשי צבא באירופה בזמן השיא של המלחמה הקרה, והציבה שם טילים גרעיניים לטווח בינוני, הייתה הסכמה כמעט כללית שאין לנאט"ו סיכוי של ממש לעמוד במתקפה רוסית/סובייטית. התקווה אז הייתה שיהיה אפשר לעכב את הרוסים במספר ימים.
נשאלה השאלה אם "שלושה ימים" יספיקו לרוסים להבקיע את מערכי ההגנה המערביים, או שהם יהיו זקוקים לשבעה, בדהרתם אל האוקיאנוס האטלנטי. זה מזכיר את השאלות שנשאלו בפתיחת הפלישה הרוסית לאוקראינה. למרבה המזל, איננו יודעים מה היה קורה לפני 50 שנה בשדמות אירופה, כי לא היה פוטין, ואת יחסי המעצמות עדיין הדריך הפחד המועיל מפני "השמדה הדדית מובטחת".
עד 1991, נאט"ו עמדה מול ברית ורשה, שהייתה בעצם צבא-על סובייטי. כשהיא התפרקה, עם נפילת הקומוניזם, הייתה ציפייה כלשהי שגם נאט"ו תתפזר, מפני שלא נשקף עוד איום, ואם אין איום אז בשביל מה צריך ברית צבאית.
זו הייתה טעות אופטית והיסטורית. משימת נאט"ו לא הייתה רק להדוף פולש, אלא גם לשמור שלום, או אחר כך לכפות שלום (היא סיימה בכוח את המלחמות בבוסניה ובקוסובו, במחצית השנייה של שנות ה-90).
השאלה "נגד מי" לא הייתה החשובה ביותר. חשובה ממנה הייתה העובדה שבנאט"ו היו חברות, שעברן והסנטימנטים שלהן העמידו אותן בסכנה מתמדת של מלחמה זו עם זו. הסתופפותן תחת קורת גג משותפת הייתה כמעט לא-טבעית, אבל הצילה אותן ואת אירופה ממלחמה אפשרית: גרמניה נגד צרפת, טורקיה נגד יוון, רומניה נגד הונגריה, הונגריה נגד סלובקיה, פולין נגד ליטא. "אפשרית", אמרנו, על יסוד ניסיון העבר.
אוקראינה זוטא בווילנה
רוסיה רטנה מלכתחילה. שר החוץ שלה, סרגיי לברוב, הטיל את אשמת ההידרדרות ביחסי רוסיה עם המערב על צירוף שלוש המדינות הבלטיות הקטנות לנאט"ו, ב-2004. הן היו רפובליקות סובייטיות, הן נמצאות בשערי פטרבורג, והצטרפותן אל נאט"ו שמה קץ לשליטה רוסית רבת-שנים בים הבלטי. יש בהן גם מיעוטים ניכרים של דוברי רוסית.
לשון אחר, כל אחת מהן היא אוקראינה זוטא בפוטנציה. ואומנם, הן בטוחות שהן יעדיו הבאים של פוטין, אם מלחמתו נגד אוקראינה תניב את התוצאות המקוות. מאין להן עומק אסטרטגי, אוכלוסייה גדולה או צבאות גדולים, המדינות הבלטיות ייפלו בידי פוטין כמעט כלאחר יד, אלא אם כן נאט"ו תעמוד על המשמר.
זו כמובן הסיבה שוועידת נאט"ו מתקיימת השבוע בווילנה. עצם החיבור הזה, "ועידת נאט"ו בווילנה", מעביר צמרמורת בגוום של תלמידי היסטוריה. הוא מעורר זעם בלתי מוגבל אצל מנהיגי רוסיה. וילנה הייתה עיר רוסית אימפריאלית במשך 200 שנה כמעט.
מניסיון אוקראינה מתחוור מה היה עושה פוטין לווילנה (ולריגה, ולטאלין) אלמלא עמדה להן תמיכת נאט"ו. פוטין הצליח ליצור את החזית הרחבה המאוחדת ביותר נגד רוסיה מאז ומעולם. הסכמת טורקיה להצטרפות שבדיה לנאט"ו, ערב הוועידה בווילנה, הייתה הצימוק על העוגה. אם יש בקרמלין איזושהי דרגה של כנות ושל ביקורת עצמית, כל אנשי פוטין, וכמובן הוא עצמו, צריכים לשבת בלשכותיהם, לחרוק שיניים, ולקונן. מה עשינו, הם צריכים לשאול את עצמם ואת זולתם, מה עשינו.
ניחוש: הם אינם חורקים, אינם מקוננים ואינם שואלים. כרגיל, הם בטוחים בצדקתם ובניצחונם הבלתי נמנע.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.
כתבות
ני"ע
