ההיסטוריה מלמדת: מתי מסתיימת דמוקרטיה ומתחילה דיקטטורה?

דמוקרטיות בוגרות בדרך כלל אינן מסתיימות במפץ גדול יחיד. הן גוועות לאיטן, בעזרתם התקופתית של מפצים. רק חוכמה שלאחר מעשה מראה לנו איפה מוֹתָן נעשה בלתי נמנע.

● הלקח של תנועות מחאה: זהירות, אינרציה | יואב קרני, פרשנות
● פגישת הרצוג וביידן והחלטה פרו-ישראלית בקונגרס מבהירות: אין משבר, לפי שעה | יואב קרני, פרשנות

מייסדי ארה"ב, הואיל ולא היו להם דוגמאות של חוקות דמוקרטיות בנות זמנם, הרבו להרהר ברומא העתיקה. לא ביוון, מפני שהם לא ניסו לכונן דמוקרטיה ישירה, אלא ברפובליקה הרומית, שהייתה גם דמוקרטית וגם אוליגרכית.

הרומאים הצליחו לקיים איזון רפובליקאי לא־מושלם כמעט 500 שנה, בין הפלת המלוכה לעליית הקיסרות. מה קרה בסוף? קרתה האימפריה, כמובן. הסתירה בין רפובליקה מבית לכיבוש מחוץ לא ניתנה עוד ליישוב.

ב־1787, לאחר שהושלמה כתיבת החוקה, המפורסם באבות המייסדים של ארה"ב, בנג'מין פרנקלין, נשאל מה בדיוק הם הולידו. "רפובליקה", השיב פרנקלין, "ובלבד שתוכלו לקיים אותה". המילים ההן לא חדלו להדהד בתודעה האמריקאית. 235 שנה אחר כך ארה"ב עדיין תוהה אם היא תצליח "לקיים אותה".

איך נדע שחיי הרפובליקה בסכנה? לפעמים זה ברור. מרד מדינות הדרום לטובת העבדות ב־1861 היה רגע כזה. ההתקפה על משכן הקונגרס, בינואר 2021, הייתה רגע כזה. האתגר המסובך הוא להקדים ולהבחין.

"גולגולות ועצמות צלובות"

הקיץ לפני 125 שנה, ב־1898, ארה"ב יצאה למלחמתה הראשונה מעבר לים, נגד האימפריה הספרדית. במהלכה היא הגיעה עד הפיליפינים. האמריקאים שכנעו את עצמם שהם מפיצים את החירות. הם העניקו עצמאות לקובה, והבטיחו עצמאות כזאת גם לפיליפינים. הם לא עמדו בדיבורם. צבא אמריקאי דיכא באכזריות את מאבק העצמאות הפיליפיני, וארה"ב נשארה שם 40 שנה.

מבקר חריף של המלחמה היה מארק טוויין, הסופר, המסאי והמשקיף המחונן. הוא השמיע אז מלים נוקבות. הוא הוקיע את המלחמה כבגידה בעצם הרעיון האמריקאי. הוא דיבר על הזניית הדגל, שבו "גולגולות ועצמות צלובות החליפו את הכוכבים". יוחסו לו המלים, "אמריקה אינה יכולה להישאר רפובליקה מבית אם יש לה אימפריה מחוץ".

"לא היה עוד אפשר להציל את 'הרפובליקה הגדולה'", כתב טוויין במסה בדיונית, מבלי לפרש בשמה של הרפובליקה. "היא הייתה רקובה עד היסוד. תאוות ההתפשטות עשתה זה כבר את שלה; רמיסתם של חסרי האונים מחוץ לגבולותיה לימדה אותה, מדרך הטבע, לפתח אדישות דומה מבית; ההמונים, אשר הריעו לדריסת חרויותיהם של זרים, חזו מבשרם את תוצאות שגיאתם".

את עקבות השראתו של מארק טוויין אפשר אולי למצוא בתנועת המחאה בישראל. אני מתכוון כמובן לסיסמה "אין דמוקרטיה עם כיבוש".

אני חושב את עצם הרֶגֶש שהסיסמה הזו מביעה לנאצל ורצוי. כיבוש של עם זר, יהיו הצדקותיו הפוליטיות או המיתולוגיות אשר יהיו, הוא נפסד. אבל מן החיווי הזה נובעת גם סכנה מסוימת. אם דמוקרטיה וכיבוש אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, היש בכלל טעם להיאבק נגד הפיכת המשטר?

דמוקרטיה בזמן כיבוש היא בהכרח פגומה מאוד; אבל היא יכולה להתקיים. בניגוד לתחזיתו של מארק טוויין, הדמוקרטיה האמריקאית לא התמוטטה ב־1900, אדרבא היא התחזקה והלכה במרוצת השנים. בימי השיא של האימפריה הבריטית, אשר שללה את זכויותיהם של עמים ילידים בכל רחבי העולם, הדמוקרטיה הבריטית צברה תנופה, וראתה את השמאל עולה לשלטון בפעם הראשונה. כיוצא בזה, אם גם במידה פחותה, הדמוקרטיה הוסיפה להתקיים בצרפת בימי האימפריה הקולוניאלית שלה.

להכין את הספר השחור

השאלה, שעליה מארק טוויין לא הצליח להשיב, היא מתי מומיה של הרפובליקה הדמוקרטית מתפתחים לממדים כאלה שהיא חדלה להיות רפובליקה או דמוקרטיה.

אפשר שזו השאלה הצריכה דיון בין הנאבקים להצלת הדמוקרטיה בישראל: מהו 'המינימום הדמוקרטי', שאי עמידה בו תטריף מעיקרה את התנהלות השלטון, ותצדיק ערעור על עצם זכותה של ישראל להיחשב לדמוקרטיה?

בעימות בערוץ 12 השבוע, טייס מילואים ששמו שי קלך, אשר הוצג כ"תומך רפורמה", אמר, "אם חלילה תקום כאן דיקטטורה, צריך להילחם בדיקטטורה, אבל ודאי צריך להמשיך להגן על העם היהודי היושב בארצו".

אני חושב שהמשפט הזה מגדיר את ציר הדיון: היש נסיבות שבהן מתנגדי הדיקטטורה כי תקום צריכים להוסיף ולקבל את מרותה מפני השיקול של טובת הכלל? או שהופעת הדיקטטורה תשמוט מעיקרה את קרקע הלגיטימיות מתחת לרגלי המשטר, ותצדיק התנגדות אזרחית מלאה? לשיטתו של רס"ן קלך (נו, באמת, אתם אומרים), אפשר להצדיק אפילו התנגדות מזוינת.

אלה שאלות החדלות להיות אבסטרקטיות, והן מחייבות את הגדרת 'המינימום הדמוקרטי'. תנועת המחאה כמובן טוענת ש'המינימום הדמוקרטי' ייעלם עם קבלת חוק הסבירות. אבל חוק הסבירות כשלעצמו הוא דחליל הפחדה. הוא יצטרך לעמוד במבחן השימוש. למבחן הזה אפשר להתכונן באמצעות הכנת ספר שחור של חוקים היפותטיים, שיתאפשרו לאחר עיקור בית המשפט העליון. אלה החוקים שתנועת המחאה תדחה על הסף, ותראה את עצמה נאלצת לנקוט שיטות חדשות של מרי אזרחי כדי להתגונן מפניהם.

הקטלוג הזה יגדיר בדיוק נמרץ מה יהפוך את ישראל ל'דיקטטורה'. כאשר יקיץ הקץ על 'המינימום הדמוקרטי' תפקע הלגיטימיות של המשטר, ויהיה אפשר להתחיל מה שחוקר אמריקאי, ג'ין שארפ, כינה פעם 'אי־אלימות אסטרטגית' (Strategic non-violence). אני מציע לשאול על זה את הרובוט הסמוך למקום גלישתכם.

חוק הסבירות עומד לעבור, ונדמה לי שהמשימה צריכה להיות לא להכות על סירים ומחבתות בחוצות העיר, אלא להכין את השלב הבא במאבק.