מכרו דירה ואחרי פחות משבוע התחרטו. מה קבע ביהמ"ש?

פרטי המקרה: תושב ישראל ביקש מבית המשפט לענייני משפחה להצהיר על זכויות בדירה במרכז תל אביב בה התגורר במשך 13 שנים. הנכס רשום על שם בן זוגו לשעבר, תושב זר שלא מתגורר בארץ, אך מבקר בה באופן קבוע. 10 חודשים לאחר שבני הזוג הכירו, רכש הנתבע את הדירה בסכום של מיליון וחצי שקלים ושניהם התגוררו בה. הרוכש שילם חצי מיליון שקלים מהעסקה, והיתרה שולמה במשכנתה.

התובע הוכיח שמימן חלק מרכישת הדירה, באמצעות תשלום החזרי משכנתה החל משנה וחצי לאחר שהחלו התשלומים. הנתבע טען כי מדובר בתשלומי שכירות, אך טענתו נדחתה. נקבע כי התובע היה שותף מלא למציאת הדירה, ערך בה שיפוצים, נשא בהחזר חלק מהמשכנתה והצדדים ראו בו כבעלים של הדירה. השופטת ענת הלר כריש קבעה כי בן הזוג הישראלי זכאי ל־25% מהזכויות בדירה.

הפסיקה התקבלה למרות שבית המשפט קבע כי בני הזוג לא היו ידועים בציבור.

לדברי עו"ד ד"ר יואב מזא"ה שייצג את הנתבע, פסק הדין "מסוכן", מאחר שנקבע כי "למרות שבני הזוג כלל לא היו ידועים בציבור, לא ניהלו משק בית משותף ולא ניהלו חשבון בנק משותף או שיתוף כלכלי, ניתנו זכויות מסוימות לתובע שגר בדירה". מזא"ה הוסיף כי ההחלטה רלוונטית לזוגות חד־מיניים וסטרייטים ומלמדת כי "אין לאפשר לבן זוג לגור בדירה שבבעלותך ללא הסכם שכירות פורמלי, שכן אחרת בית המשפט עלול להקנות לדייר זכויות בנכס". עוה"ד איילת בן־גור כהן וארתור שני, שייצגו את התובע, מסרו: "חשיבותו של פסק הדין ביישום הלכות בדיני קניין וידועים בציבור בקהילת הלהט"ב הוא אבן דרך ביישום ההלכות, באופן שמאפשר הצצה ביישום הפסיקה על מקרה בוחן ספציפי".

משמעות הפסיקה: במקרה בו בני זוג קיימו יחסי שיתוף בדירה, בכללם השקעה כספית משותפת, ובהיעדר חוזה שכירות - שני הצדדים זכאים לזכויות בנכס, גם אם רק אחד מהם הוא הבעלים הרשום בדירה

מספר תיק: 49284-10-21

פרטי המקרה: הורים לשבעה מאלעד רכשו דירה בשכונת כרם אברהם שבצפון מרכז ירושלים. אלא שחמישה ימים לאחר חתימת ההסכם, המוכרים - בני זוג בשנות ה־90 לחייהם - ביקשו לחזור בהם מהעסקה והודיעו כי אינם מעוניינים למכור. בשלב זה, הרוכשים כבר שילמו כרבע ממחיר הדירה, סירבו לבטל את הרכישה ותבעו את בני הזוג בבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה לאכוף את ההסכם.

המוכרים טענו כי התחרטו, וכי אין באפשרותם לעזוב את הדירה בשל גילם המופלג ומצבם הבריאותי. המוכר, אמר בדיון: "אני אחרי התקף לב, אשתי חולת אסטמה קשה. אנחנו ניצולי שואה ומקבלים קצבת זקנה. אנחנו לא יכולים להתפנות". הם ביקשו מהקונים ש"יוותרו" על קיום ההסכם.

השופט רם וינגורד קבע כי יש לחייב את המוכרים בחוזה מאחר ולפי הפסיקה יש להעדיף "את הנפגע התמים על המפר שפעל בניגוד להתחייבותו בחוזה". וינוגרד נתן לאכיפת החוזה מעמד בכורה, למרות שציין כי שקל את המצוקה שעלולה להיגרם למוכרים המבוגרים.

השופט וינוגרד קבע כי ניתן להפר הסכם כזה רק במקרה של "שינוי נסיבות משמעותי ומפתיע שארע לאחר כריתת החוזה ושאותו לא יכול היה המפר לצפות". במקרה של בני הזוג המבוגרים נקבע כי לא מדובר בשינוי נסיבות פתאומי.

השופט שקל גם את מצוקת הקונים, שמכרו את ביתם, נאלצו לשכור דירת מגורים זמנית ונמצאים בחוסר ודאות מבחינת מקום מגוריהם ומקום לימודי ילדיהם. "שעה שמדובר בחוזה שנכרת כדת וכדין ובחזרה של הנתבעים מההסכמה ללא טעם מבורר, ולמצער ללא טעם מוכח, הרי שהכף נוטה לטובתם של התובעים". הוא גם תמך את החלטתו בהלכה היהודית שמכירה בחשיבותו של עמידה בהסכם קניין שנעשה בדרכים המקובלות.

המוכרים חויבו לקבל את כספי הרכישה, בניכוי פיצוי של 217 אלף שקל, לשלם שכר טרכה לעו"ד על סך 30 אלף שקל ולפנות את הבית. את הקונים ייצגו עוה"ד מירב כהן ורפאל שטוב. המוכרים ייצגו את עצמם.

משמעות הפסיקה: לא ניתן להתחרט על הסכם מכר, גם ימים ספורים לאחר החתימה, אלא אם יש שינוי נסיבות משמעותי לאחר החתימה, שלא ניתן לצפות

מספר תיק: 28748-10-22

פרטי המקרה: בתי הדין הרבניים טוענים כי הם מוסמכים לדון במזונות ילדים בהליכי גירושים. זאת, למרות שבית המשפט העליון קבע אחרת. כך היה במקרה של אב שפנה לבית הדין הרבני לתביעת גירושים, אליה כרך את מזונות בנותיו. שבועיים אח"כ, הגישה האם תביעה למזונות לבית המשפט לענייני משפחה. היא טענה, בהסתמך על פסיקת העליון, כי לא ניתן לכרוך את תביעת המזונות להליך הגירושים בבית הדין הרבני. האב מצדו הפנה לפסיקת בית הדין הרבני הגדול שקבע כי בתי הדין הרבניים דווקא מוסמכים לדון במזונות.

באפריל קבע בית הדין הרבני כי יש לו סמכות לדון בתיק, וגם בית המשפט פסק מזונות זמניים לאם. ביוני, קבע השופט טל פפרני, מבית המשפט לענייני משפחה, כי בנסיבות אלו, בית המשפט הוא המוסמך לדון בתביעה. לדבריו, בשל העובדה שבית הדין לא מכבד את הלכת העליון, יש לסטות מכלל כיבוד הערכאות לפיו אם ערכאה קבעה כי יש לה סמכות לדון בתיק, הערכאה המקבילה תכבד זאת. על החלטה זו הגיש האב ערעור למחוזי.

השבוע קבע בית הדין הרבני כי הוא מושך את ידו מהטיפול במזונות. הדיינים יוסף יגודה, סיני לוי ויעקב שרעבי קבעו כי טובת הקטינים היא בחשיבות עליונה ובעת הזו נדרשת הכרעה יעילה ולא "להיקרע בין מאבק סמכויות". יחד עם זאת הבהירו הדיינים כי לביה"ד הרבני קיימת סמכות לדון בתביעת מזונות שנכרכו בגירושים. ביה"ד הרבני ציין כי אם ערעור האב על החלטת בית המשפט לענייני משפחה יתקבל - הוא עשוי לשוב ולדון במזונות הקטינים.

ההכרעה התקבלה כשברקע הצעת חוק של הקואליציה מבקשת לעגן בחוק את הסמכות של בתי הדין הרבניים לדון בתביעת מזונות, ולכרוך אותם בתביעת הגירושים, בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון הקיימת מאז 1969.

עו"ד שלומית סטרוגנו, המייצגת את האב, טוענת כי "בית המשפט לא יכול לקחת סמכות, כי ניתנה החלטה קודם לכן ברבני. בנוסף, בית המשפט כלל לא התבקש לדון בסמכות והנושא תלוי ועומד בבג"ץ". לדברי עו"ד ליאת שקלרז, המייצגת את האם, "ביה"ד הרבני צדק שמשך את ידו מדיון במזונות הקטינים. המטרה הברורה שהובילה גם להכרעה של שופטי העליון היא הוצאת הקטינים מהמשוואה של מירוץ סמכויות. עד לאחרונה היה ברור שהסמכות היא של בית המשפט לענייני משפחה".

משמעות הפסיקה: בית הדין הרבני עשוי לקבוע שיש לו סמכות לדון במזונות קטינים בניגוד להלכת בית המשפט העליון. 3 עתירות הוגשו נגד החלטות בתי דין רבניים בעניין והן יידונו בבג"ץ בספטמבר 2023

מספר תיק: ברבני: 14040404/6. בבית המשפט: 47817-03-23