הקללה שפוגעת במחפשי אוצרות

ד״ר אמנדה פורמן ביוגרפית והיסטוריונית אמריקאית־בריטית. היא כתבה חמישה ספרי היסטוריה עטורי פרסים ושימשה כשופטת בוועדות פרס בוקר ופרס הספר הלאומי של ארה״ב 

מאז ומעולם החיפוש אחר זהב הפך בני אדם למפלצות תאבות בצע. האל מהמיתולוגיה היוונית דיוניסוס נתן למידאס המלך את מגע הזהב, אלא שרק לאחר שהאחרון הפך בטעות את ביתו לנציב זהב והיה על סף רעב, הוא הבין שמשאלתו היא בעצם קללה. המשורר הרומי וירגיליוס כתב בפואמית האפית שלו "אינאיס": "צמא ארור לזהב! מה לא תגרום לבני תמותה לעשות?"

"רכבת הזהב" של הנאצים מושכת מחפשים

גילוי "רכבת הזהב" של הנאצים בפולין בספטמבר 2015, הוא מקרה מובהק של תאבת בצע. על פי המסופר, הרכבת המשוריינת הגרמנית, עליה היו מיליוני דולרים, זהב, יצירות אמנות וכלי נשק, יצאה מוורוצלב בסוף מלחמת העולם השנייה ונקברה בעיר ולבז'יך בשלזיה תחתית.

מחפשים פוטנציאליים הציפו את האזור בו לכאורה נקברה הרכבת. בשלב מסוים הרשויות המקומיות ביקשו את עזרת הצבא הפולני. המקרה הזה מוכיח את השורה המפורסמת מסרטו של ג'ון יוסטון מ־1948 "האוצר של סיירה מדרה": "כשערמות הזהב מתחילות לגדול... אז מתחילות הצרות".

המיתוסים העתיקים היו מלאים אזהרות ודוגמאות להשפעה הרעה של הזהב. אימה ובושה נמצאים בלב הסיפורים האלה: מסיפור גיזת הזהב היווני, שמציאתה, בסופו של דבר, עלתה ליאסון במשפחתו, ועד טבעת הזהב אנדבאראנוט במיתולוגיה הנורדית, שהובילה למותם של סיגורד (זיגפריד באופרת "טבעת הניבלונגים" של וגנר) וברינהילדר.

● כשחזאי מזג האוויר חילצו את אירופה מידי הנאצים: קיצור תולדות המטאורולוגי
● מה היה התחביב שהציל את צ'רצ'יל בשעות הקשות? על העיסוקים הלא ידועים של מנהיגי העולם
● איש לא יודע מי המציא אותו, אבל הוא הפך למשקה האלכוהולי המועדף על חוגי החברה הגבוהה

האם באמת היתה עיר מזהב בשם "אל דוראדו"?

"הקונקיסטאדורים", החיילים הספרדיים שכבשו את אמריקה הלטינית במאה ה־16, התעלמו מהאזהרות האלה. תאוותם לזהב הייתה ללא גבולות, והיא זו שגרמה להם להשמיד שתי אימפריות, את האימפריה האצטקית ואת אימפריית האינקה, זאת מבלי למצוא את מה שראו כפרס האמיתי: העיר אל דוראדו, שעל פי האגדות הייתה בנויה מזהב. בזמנו חשבו שמי שיגלה את אל דוראדו יהיה האיש העשיר בתבל.

המיתוס של אל דוראדו היה מבוסס על גרעין אמת. זו לא היתה עיר, אלא אדם. גבוה מעל הרי האנדים בקולומביה התיכונה, בני שבט מואיסקה היו מכתירים צ'יף חדש על ידי פיזור אבקת זהב מעליו, מה שהפך אותו ל"מצופה זהב". אחר כך היו משיטים אותו למרכז אגם גוואטביטה, בזמן שהקהל השליך למים את מנחותיו לאלים: זהב ויהלומים.

הספרדים מעולם לא הבינו שאגם גוואטביטה, שהם בזזו בחופשיות, היה מקור האגדה על אל דוראדו. כתוצאה מזה, מאות הרפתקנים איבדו את חייהם בחיפוש אחר העיר.

הפילוסוף שבזבז את כספו וחייו על חיפוש זהב

חלקם השאירו מאחור שובל מדמם, דוגמת הקונקיסטאדור לופז דה אגירה (1510-1561) שנעשה כה פרנואיד ומטורף, עד שרצח את משלחת המחפשים שלו. אחרים, כמו סר וולטר ראלי (1552־1618), בזבזו את כספם ואת חייהם. המשורר והפילוסוף הבריטי יזם שתי משלחות כושלות לעולם החדש. המשלחת השנייה היתה אסון: בנו של ראלי, וואט, מת בקרב נגד הספרדים.

לאחר שסר חינו בעיני המלך ג'יימס הראשון, חזר ראלי לאנגליה כאדם שבור. הקרב שניהל נגד הספרדים, שסיכן את הסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות, הוביל להוצאתו להורג, בגין בגידה, ב־1618.

מאתיים שנה אחר כך, המשורר והסופר האמריקאי, אדגר אלן פו, כתב על השיגעון שפוגע במחפשי אוצרות: "מעל הרי הירח, במורד עמק צללים, רכבו, בעוז רכבו, אם את אל דוראדו אתם מבקשים".