הבית של ארקדי גאידמק נמכר והצית מחלוקת על דמי התיווך

פרטי המקרה: טכנאי מחשבים עבד בחברת התוכנה מיקרו ג'וק במשך שנתיים בשכר של 8,000 שקלים. הוא עזב באמצע החוזה מול מעסיקו הנוכחי ועבר לעבוד בחברה מתחרה. מנהלו לשעבר פנה לחברה שאליה עבר - והאשים אותם בכך ששידלו את העובד לעזוב, ודרש מהם לפעול לסיום העסקתו. "העובד נגנב מחברתנו - כך ממש", כתב המנהל לשעבר לחברה, והוסיף כי "חברתכם גזלה אותו במפגיע תוך גרימת נזק אדיר לחברתנו ויצירת סחרור עסקי". בנוסף, נטען כי המעסיק לשעבר כתב: "אם הוא עושה לי את זה, מחר הוא יעשה את זה לך. זה רק עניין של זמן".

העובד תבע את החברה והמנהל על זכויות סוציאליות ועל לשון הרע. השופטת דניה דרור ונציגת הציבור רינה חדד קבעו כי האמירה לפיה העובד צפוי לבגוד במעסיקו החדש היא פרסום לשון הרע מאחר והיא "חורגת מתחום הביטויים הלגיטימיים שמעסיק יכול לנקוט במסגרת פניות יזומות למעסיק חדש".

נקבע כי הנוסח הנחרץ של הפניות מטעם המנהל לחברה מלמד שהוא היה מודע לכך שהפניות עלולות להביא לסיום העסקתו של העובד במקום העבודה החדש. "מדובר בביטויים שיש בהם להשפיל או לבזות", נקבע. "פוטנציאל הנזק של הפניות היה משמעותי שכן, כמפורט לעיל, מדובר בפניות יזומות של מעסיק קודם למעסיק נוכחי ולמי שגורלו המקצועי של העובד נמצא בידיו". המנהל חויב לפצותו ב־15 אלף שקל.

העובד גם טען כי החברה פיצלה את שכרו באופן מלאכותי לשכר יסוד ודמי הבראה. טענתו התקבלה ונקבע כי הסכם ההעסקה לא התייחס לדמי הבראה והמעסיק לא יכול לפצל את התשלום. המעסיק חויב לשלם את ההפרש לקופת הגמל והפיצויים. את העובד ייצגו עוה"ד חן טלמור ממשרד קטן בר טל טלמור. את המנהל והחברה יצג יניב לוגסי, והם צפויים להגיש ערעור.

משמעות הפסיקה: טענות לגרימת נזקים שלא הוכחו וניסיון להביא לפיטורי אדם שעזב עבודה לטובת חברה אחרת, עולות כדי לשון הרע.

מספר תיק: 22433-02-20

פרטי המקרה: סוחר פרוות, דור שלישי למשפחה של פרוונים, הגיש עתירה לבג"ץ נגד תקנות מיוני 2021 האוסרות סחר בפרוות למעט לצורכי דת, מסורת דתית ומחקר. התקנות נקבעו לאחר מאבק ציבורי ארוך שנים של ארגוני בעלי החיים, בהם אנימלס.

הסוחר יאיר גרינבלט טען כי התקנות, שהתקינה השרה להגנת הסביבה לשעבר גילה גמליאל, פוגעות בזכויות יסוד חוקתיות שלו: בחופש העיסוק, כי הן מבטלות את תחום הפרוונות כמשלח יד, וקוטעות עבורו מסורת משפחתית. הסוחר טען עוד כי התקנות פוגעות בזכות לאוטונומיה שלו ובזכות לשוויון, מאחר והחוק מתיר לייצר שטריימלים לצורכי דת, אך לא מכיר בזכות של מי שלובש פרווה כסמל סטטוס. לטענתו, מדובר בהפליה אסורה על בסיס אמונה דתית.

השופטים נועם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר דחו את העתירה. הם קבעו כי לא הוכחה פגיעה בזכויות יסוד פרט לפגיעה מידתית בחופש העיסוק אך זו נועדה לתכלית ראויה - חיזוק ההגנה על חיות הבר והפחתת ניצולם לצורכי מסחר ופנאי. "לתיקון נודעת תועלת חברתית ממשית - הפחתת הסבל ולו באופן חלקי של בעלי חיים", קבעו שופטי בג"ץ. גם הטענה לפגיעה בזכות לשוויון נדחתה, משום שהעותר טען בשם אינטרס עסקי ולא אינטרס צרכני. נקבע כי קשה לראותו כמי "שמשמיע את קולו של ציבור חילוני המבקש לעטות פרוות מטעמים שאינם מסורת דתית".

נדחתה גם הטענה לקיומה של קבוצה הרואה בלבוש פרווה "סמל סטטוס". "ספק אם אכן קיימת קבוצת אנשים המתלכדת סביב רעיון זה ומכל מקום הדבר לא הוכח", כתב השופט סולברג. לכן נקבע, כי קבוצת השוויון אינה עוטי הפרוות אלא קבוצת סוחרי הפרוות. ביהמ"ש קבע כי אין מניעה שהעותר ושכמותו ימשיכו לעסוק בסחר בפרוות, אם יעשו כן לפי השימושים המותרים. את העותר ייצגו עוה"ד אביטל קליין וגרגורי פאוסט קרוצ'מני. את השרה להגנת הסביבה ייצגו עוה"ד אודי איתן ויובל שפיצר.

משמעות הפסיקה: בית המשפט מגן על חקיקה לטובת הגנה על בעלי חיים וקובע כי ניתן לפגוע בחופש העיסוק, אם מדובר בפגיעה מידתית, כאשר היא לתכלית ראויה - הפחתת הסבל של בעלי החיים.

מספר תיק: בג"ץ 7952/21

פרטי המקרה: מתווך תבע דמי תיווך מאדם שחתם על הסכם לקבלת שירותי תיווך, לגבי עסקה לרכישת ביתו של ארקדי גאידמק ברחוב חבצלת השרון בהרצליה פיתוח. המתווך שי לוי טיפל במכירת הבית. דוד זיתון פנה אליו כמתעניין ברכישה, חתם על הסכם לדמי תיווך, ניהל עמו משא־ומתן והיה אמור להיות הרוכש, כך ששמו נרשם בטיוטות ההסכם. ערב החתימה על ההסכם, שונה שם הרוכש לחברה בשליטת ריצ'רד טוויל. זיתון סירב לשלם את דמי התיווך בטענה כי הוא אינו הרוכש.

השופט דוד יצחק מבית משפט השלום בהרצליה קיבל את תביעת המתווך וחייב את זיתון לשלם לו כ־330 אלף שקל דמי תיווך על מכירת הבית בסכום של 13.8 מיליון שקל. השופט קבע כי העסקה שנחתמה בסופו של יום היא בדיוק אותה עסקה שהמתווך תיווך בעניינה, כאשר השינוי היחיד היה בזהות הרוכש. "העובדה שערב החתימה על הסכם המכר, הוחלט לשנות את זהות הרוכש מהווה לטעמי הוכחה משמעותית וכבדת משקל לכך שמדובר באותה עסקה שהתובע תיווך", קבע. עוד נקבע כי החלפת זהות הרוכש מקורה בשיקולים אישיים־עסקיים של זיתון וטוויל, המקיימים ביניהם מערכת יחסים עסקית. לפיכך קבע השופט, כי ההחלטה מי יהיה הרוכש, "לא יכולה לנתק את הזיקה של הנתבע מהעסקה". הנתבע נמנע מלהביא את טוויל לעדות וזו הייתה חיונית לעמדת השופט.

השופט שם דגש על כך שמדובר ברכישת נכס בשווי של כמעט 14 מיליון שקל, ובעסקה מורכבת מול חברה זרה באיי הבתולה הבריטיים, המחזיקה עבור גאידמק בזכויות. נדרשו כמעט שנתיים של משא־ומתן, איתור מסמכים ובדיקות לפני שגובשה טיוטת הסכם מכר, ולכן לא סביר כי עסקה כזו תתבצע על ידי גורם אחר שלא בקיא ברזי העסקה. השופט ציין כי בתו של גאידמק, קטיה, העידה כי טוויל הוצג בחתימה כרוכש את הנכס מטעמו של זיתון. ביהמ"ש גם חייב את זיתון לשלם 40 אלף שקל הוצאות משפט. את התובע ייצג עו"ד מיכאל אדלר. את זיתון ייצג עו"ד יוסף ג'בר.

משמעות הפסיקה: הרכישה הפורמלית אינה חזות הכול במקרה של חתימה על הסכם תיווך. ביהמ"ש בודק אם קיימת זיקה בין הלקוח שחתם על הסכם התיווך לרוכש הנכס, את מהות העסקה ואת הדמיון בין העסקאות שליווה לזו שנחתמה.

מספר תיק: 44893-05-21