בתי הדין הרבניים פועלים באופן אינהרנטי נגד נשים

הכותבת היא עובדת סוציאלית ועורכת דין המייצגת מסורבות גט ועגונות מטעם ארגון "מבוי סתום"

כל פעם שנשמעות האמירות שנכון לתת לבתי הדין הרבניים סמכויות שיפוט נוספות, כיוון שיש תהליכי "התקדמות" ו"תזוזות עדינות בכיוון הנכון", או ש"תהליכי עומק מתרחשים לאט", אני מחפשת ולא מוצאת. אנחנו נמצאות בבתי הדין יום־יום, ולא מרגישות שום התקדמות.

להפך - נדמה כי מאז הבשורות על שינויים במערכת המשפט, המגמה היא נסיגה לאחור. אנחנו פוגשות דיינים שמתנהלים כאילו החוקים והתקנות אינם חלים עליהם. דיינים שבפסקי הדין שלהם מבטאים אמירות נחרצות על כלל הנשים, ובפרט על מסורבות הגט. דיינים שיוצאים מנקודת הנחה לפיה כל איש הוא עשוק, וכל אישה היא עושקת. 

● הרחבת מרוץ הסמכויות תפגע קשות בראש ובראשונה בנשים | דעה
● סמכות בתי הדין הרבניים לדון במזונות ילדים פוגעת דווקא בגברים | דעה
● מגובה המזונות ועד נרמול אפליה: חוקי הקואליציה שיפגעו כלכלית בנשים | פרשנות

האשמת הקורבנות

אנחנו נתקלות בהאשמת הקורבנות באופן יומיומי ובסחטנות מערכתית ממוסדת. למשל, בתיק של רבקה (שם בדוי), שבעלה ברח מהארץ בפתאומיות לפני 6 שנים והותיר אותה עם שני פעוטות, כתב אחד הדיינים בפסק הדין: "בכל מקום שישנה סרבנות גט, יש לבדוק היטב אם אין מקורה בהתנהגות עושקת של הצד השני". לשירלי (ש"ב), שבעלה מעגן אותה כבר 30 שנה, אמרו הדיינים: "אולי תזרקי לו עצם? תתני לו 200 אלף שקל". נראה שהדיינים באמת סוברים שאישה צריכה לקנות את החירות שלה, או לפצות את הבעל על אובדן הקניין שלו. במקרה אחר, בו הבעל כבר הסכים לתת גט, נציג בית הדין פנה בשאלה: "אתה לא רוצה ממנה אולי משהו?".

לאחרונה ביקשו להטיל סנקציות והגבלות על סרבן גט אלים, שלאחר 4 שנות דיונים נפסק שעל הצדדים להתגרש. כלומר, האיש צריך לתת גט, ואם לא ייתן, יוטלו עליו סנקציות. אלא שלאחר שסירב ביקשנו להטיל עליו סנקציות, אך בית הדין שינה את טעמו וקבע כי לא רק שלא יוטלו על הסרבן סנקציות, אלא נקבע כי האישה חייבת להחזיר אותו לגור איתה בבית, אחרי חמש שנות פירוד וחרף האלימות שחוותה. אם לא תעשה זאת, היא "תיענש" ותקבל קנס או מאסר.

מה ההסבר לעיוות הצדק הזה? הדיינים קבעו כי מוטלת עליהם חובה הלכתית "להציל עשוק מידו עושקו". לטענתם, האיש הוא ה"עשוק", כיוון שהאישה קיבלה צו הגנה (שניתן על־ידי בית הדין) אחרי שהבעל תקף אותה פיזית. משכך מותר לאיש "לעשות דין לעצמו" ולסרב לשחרר את אשתו. כך, למעשה, הדיינים קבעו כי על אף שלאישה יש זכות להתגרש, הם תומכים בעמדת סרבן הגט. לא רק שהדיינים מסייעים לעבירת הסחיטה של הבעל תוך ניצול הצורך שלה בגט - הם גם מסכנים אותה בהימצאות בבית אחד עם גבר אלים.

באופן דומה, דיינים רבים בוחרים לסחוט את האישה ל"הסכמי פשרה" ולוותר על רכוש ומזונות שלדעתם אינם מגיעים לה, או כדי להגיע לגט, במקום לעשות את עבודתם: לברר ולחרוץ את הדין. חלק מהדיינים מעולם לא המתינו שהמחוקק ירחיב את סמכויותיהם. בעצם, הדיינים חשים שבאפשרותם להכניס"בדלת האחורית" גם פסיקה בענייני רכוש, משמורת ומזונות בהתאם לתפיסת עולמם ההלכתית, ובכך חורגים מסמכותם השיפוטית.

אין הכשרה מתאימה

אפשר להסביר את המציאות המעוותת הזו בכך שהדיינים לא זוכים להכשרות בנושאים כמו אלימות במשפחה, פגיעות מיניות או הכשרות ביחס לצרכים של ילדים קטינים וטובתם, על אף שאנו ב"מבוי סתום" מציפות את הצורך האקוטי בכך. אם לא די בכך, הפיקוח על הדיינים והתנהלותם כמעט לא קיים, ואין מי שיכוון את התנהגות הדיינים. אם נקרא את ההסכמים הקואליציוניים, נגלה כי המצב עוד צפוי להחמיר.

צריך לאפשר לעובדי בתי הדין לעבור הכשרות בנושאים הללו, צריך לדאוג שכל דיין יכיר את המשפט האזרחי, ולא רק הדתי, ויש להגביר את הפיקוח על התנהלותם של הדיינים באמצעות נציב תלונות הציבור על השופטים. רק אחרי שייערכו תיקונים תשתיתיים משמעותיים, אולי יהיה ניתן להציע להרחיב את סמכויותיהם.