בארנונה עילת הסבירות היא כבר מזמן המבחן העיקרי

הכותב הוא שותף מייסד במשרד כץ, גבע, איצקוביץ המתמחה במיסוי מוניציפלי

לאחרונה פורסם שמס הארנונה בישראל הוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. בשל היותה של הארנונה מס מהחשובים לכלכלה הישראלית, מתנהלים סביב הנושא הליכים משפטיים מרובים. החוק קובע, כי כל מי שמשלם ארנונה ומבקש לחלוק על השומה לגבי זהות המחזיק בנכס, גודלו של הנכס, סיווגו והאזור בו הוא ממוקם - רשאי להגיש השגה זו בתוך 90 ימים ממועד קבלת שומת הארנונה השנתית.

● בג"ץ ידון בביטול עילת הסבירות: מה המשמעות של הרכב של 15 שופטים? | שאלות ותשובות
● מתמ"א 38 ועד מפעלים מזהמים: כך ישפיע ביטול עילת הסבירות על ענף הנדל"ן | ניתוח גלובס

מטבע הדברים, מנהל הארנונה בעירייה, שהוא האחראי על תחום הארנונה וממונה על ידי חברי מועצת העיר, מעוניין בהגדלת הכנסות הרשות המקומית ולכן דוחה את מרבית ההשגות המוגשות אליו. מעל מנהל הארנונה נמצאת ועדת הערר לענייני ארנונה (שפועלת כבית משפט), שגם חבריה ממונים על ידי מועצת העיר, מנהלים את דיוניהם מתוך בניין העירייה ומקבלים את שכרם באישור חברי מועצת העיר. במילים אחרות, העירייה, שנמצאת ביריבות מלאה מול האזרח בכל הנוגע לחיובי הארנונה, היא זו אשר תמנה את האנשים שיחליטו במחלוקת הזו.

מדובר בתופעה ייחודית לישראל, בניגוד לתחומים אחרים בהן קיימות ועדות ערר, אשר ממונות ומתוגמלות על ידי גורם חיצוני ואובייקטיבי, כדוגמת משרד הפנים הממנה ועדות ערר בנושא תכנון ובניה, היטלי השבחה ופיצויים, או ועדות בנושאי מיסוי המנוהלות כבית משפט לכל דבר, באמצעות שופט מקצועי.

משחק שתוצאתו ידועה מראש

גם אם נצא מתוך הנחה שמרבית חברי ועדות הערר לענייני ארנונה עושים את מלאכתם בצורה מקצועית וטובה, קשה להתעלם מהקושי ומהעיוות שהשיטה הזו יוצרת. זו גם הסיבה שהאזרחים נמצאים בתחושה מתמדת שהמערכת לא קשובה להשגות שלהם וכי מדובר במשחק שתוצאתו ידועה מראש.

מדובר, כאמור, במערכת שיפוטית שנמצאת בניגוד עניינים מובנה, אבל עוסקת במחלוקות כבדות משקל ובסכומים ניכרים ביותר. הרשות המקומית היא זו המחייבת במס, והיא זו שמממנת את מי שידון במחלוקת, כך שידה לרוב על העליונה.

בעוד שישראל נתונה בימים אלה במחלוקת שקורעת את האזרחים סביב השאלות כיצד תורכב הוועדה למינוי שופטים ועילת הסבירות; והאם הכוח להחליט על כך צריך להישאר בידי הממשלה, הנושא האבסורדי של הארנונה - שהוא המס השני בחשיבותו - לא עולה אפילו לדיון.

אז נכון שלאזרח יש זכות להגיש ערעור לבית המשפט, אחרי שוועדת הערר דחתה את הערעור, אבל תפיסת העולם של בית המשפט היא שהשופטים צריכים לבחון בעיקר את "סבירות" החלטת ועדת הערר. כלומר, בית המשפט לא דן לעומק בעובדות או שומע עדים, אלא בוחן ממעוף הציפור האם ההחלטה של ועדת הערר נראית לו "סבירה" או לא. לרוב, מדובר בדיון אחד במהלכו השופט שומע את טענות הצדדים, בפרט את הנישום (המערער), ואז מחליט. האזרח הקטן, שמגיע לבית המשפט כבר מרוט מנוצות, לאחר שוועדת הערר החליטה נגדו, צריך להוכיח פעם נוספת שההחלטה של ועדת הערר לא סבירה. אותה פרוצדורה תחכה לו גם את יחליט לערער לבית המשפט העליון.

במיוחד בתחום כל כך חשוב, שנוגע לחיי היום יום של תושבים ובעלי עסקים רבים, חשוב שבתי המשפט יהיו ערים להליך המתנהל בעירייה ויוותרו על הסבירות ככלי לבחינת החלטות ועדת הערר. לכן, לטעמי, נדרש שינוי לפיו תועבר האחריות לבחירת שופטי ועדות הערר לענייני ארנונה מהרשות המקומית לגוף אובייקטיבי, או לכל הפחות הפנמה של בתי המשפט שיש פה קושי שחייבים לתת עליו את הדעת בשלבים של הערעור ועל השופטים להפנים שהתהליך לא תקין בדרכו לבתי המשפט.