ברבי מבקרת אצל גניקולוג ומסירה את הגבול הדק בין הדמיון למציאות

הברבי הראשונה באה לאוויר העולם ב־1959, שנה אחרי שנולדה הזמרת מדונה. הן לא הכירו זו את זו, אך היה להן עניין משותף: הצבת הגוף והנרטיב הנשי במרכז פעילותן. כל אחת מהן עשתה זאת כמובן בדרכה שלה, אך שתיהן ייצגו את פניה הכפולות של אמריקה. מצד אחד, זו השמרנית שעסקה בביצורו של החלום האמריקאי, ומהצד השני זו הליברלית שעסקה בניתוצו.

● איך מצאתי את התרופה לייאוש הלאומי בחנות ארטיקים בנס ציונה | קניתי
● כשהמכונות יפקיעו מאיתנו את הבלעדיות, נישאר רק עם המבוכה הקיומית | רעיון
● הגילוי המרהיב על הפינגווינים שמציל מטוסים מקיפאון | סרנדיפיטי

המופע הנשי הוצג בשתי התופעות במלוא תפארתו. ברבי הציגה פטישיזם א־מיני - המופע שלה ברח מן הפיזיות של הגוף והתמקד בתפאורות ובמלתחות מפוארות, תסרוקות מושלמות, בתי חלומות, בריכות שחייה הוליוודיות, וחבר שרירי, חובב סוסים, בשם קן. מנגד, מדונה הפכה את הגוף הנשי לאייקון פמיניסטי מתריס.

ההיסטוריה של בובת הברבי הדוממת מביאה אותנו לפרק נוסף בחייה הסודיים. מסתבר כי רות הנדלר, זו שהמציאה את הבובה, עיצבה אותה בדמותה של בובת מין חשופת חזה, שהייתה נפוצה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. שמה של הבובה המקורית היה "לילי" וכשהיגרה לאמריקה הוסב שמה ל"ברבי" (על שם ברברה - בתה של רות הנדלר). מידותיה של הברבי היו כשל לילי, אך החזה החשוף כוסה מיידית.

קבלת פנים מעורבת

קבלת הפנים לברבי הייתה מעורבת: מצד אחד, היא זכתה להצלחה מסחרית מסחררת והפכה לחלק מרכזי מתעשיית הבידור של הקפיטליזם המערבי. מצד שני, היא עוררה זעם בחוגים פמיניסטיים, שטענו בצדק כי ילדות צעירות מזהות את קיומן עם הזוהר המתועש שייצגה הברבי. הן מאמצות לעצמן את סגנון החיים הפזרני והחלומי שהבובה המפורסמת מייצגת ונמנעות מהתבוננות מורכבת וביקורתית. גם בובות ברבי שהפכו ברבות השנים לבובות שחורות עור (בניסיון לתקינות פוליטית ולרב תרבותיות), לא יכלו "להסביר" באופן קוהרנטי איך הן באמת הגיעו למעמדן העצמאי האלטרנטיבי, בהתחשב באורח החיים החומרני והקונפורמיסטי שניהלו.

קל לדבר בשבחי הצעצוע החדש, סרטה המדובר של גרטה גרוויג. זו ממש בריאת עולם קולנועי שלם - מחזמר ענק המשחזר את תולדות הבידור האמריקאי כולו, החל מן "המופע של טרומן", דרך בתי הפלסטיק של ווס אנדרסון בסרטים כמו "בקעת אור הירח" ועד "הקוסם מארץ עוץ".

אך גרוויג לא לוקחת את הממתק הקולנועי שיצרה כפשוטו. היא מתייחסת אליו מתוך מודעות עצמית הגולשת לפרודיה שנונה. ובכל זאת, אנו יוצאים מן הסרט בהבנה מפתיעה כי הפרודיה היא רק מכשיר מתוחכם שבא להעצים ביתר שאת את המותג ברבי ולעודד את קדחת האספנות ואת ההתמכרות של הצופה לברבי החדשה.

עכשיו, חוזר הגוף הנשי החטוב של הברבי וכולם מתמכרים לחפץ הפטישיסטי הדומם שזכה לחיים חדשים. הפטישיזם למעשה הוא פנטזיה ההופכת באופן דמיוני את החפץ הדומם לאיבר חי ונושם של הגוף האנושי. ב"מטמורפוזות" של אובידיוס אנו שומעים, למשל, על הפסל פיגמליון שיצר את גליתאה ואחר כך התמלא תשוקה עזה למעשה ידיו: "פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא - לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניו/ גם נשקה ודימה כי נשקתו בפיה".

העולם הורוד הוא העולם האמיתי

בניגוד לטבעה הדומם, ברבי מפתחת עתה תודעה רפלקטיבית ביקורתית "חיה", ועל כן היא חוצה את הגבול הדק שמפריד בין עולם הדמיון לעולם המציאות. הביקור הראשון שהיא עורכת בעולם האמיתי הוא אצל גניקולוג - בשורה טובה לצופים הצוחקים: ברבי הקלסית, הרווקה הא־מינית המפורסמת בעולם, תהפוך בקרוב לאמא. אך מה זה אומר בעצם? אולי שניתן להסיע חלומות אל העולם האמיתי וליצור ביניהם פיוז'ון; חלומות מתגשמים והחלום האמריקאי חי וקיים.

אחת מסצנות הסיום בסרט תומכת בתחושה זו. מדובר במעין פרודיה על הסיום של "הקוסם מארץ עוץ". בסרט המקורי, הפיה הטובה יורדת בתוך פעמון בדולח ורוד אל כדור הארץ, ובאמצעות שרביט הקסמים שבידה מעודדת את דורותי להקיש שלוש פעמים בסנדלי הבדולח האדומים שלה ולשוב בכדור פורח אל קנזס סיטי, החיים האמיתיים.

בסרט "ברבי", את מקומה של הפיה הטובה תופסת הפיה הטובה שייסדה את "מטאל". היא זו שמאשרת את שובה של ברבי אל "העולם האמיתי". ברבי תוכל לחזור אל המציאות ולצבוע בצבעי הפסטל הוורודים גם אותה. העולם הורוד הוא העולם האמיתי. אין אחר.