האם פסק הדין החדש של העליון פוגע בידועים בציבור?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

דווקא בתקופה שבה בית המשפט העליון נמצא בעין הסערה, וכל אות שנכתבת תחת ידיו נסרקת בקפידה, מצא בית המשפט לנכון לקבוע הלכה קיצונית, הפוגעת ביכולותיו של בית המשפט לעשות צדק בעת חלוקת זכויותיהם של ידועים בציבור בזמן פרידה, וכולאת אותם במערכת כלכלית כפויה ללא גמישות ושיקול-דעת.

● העליון קבע: כך יתחלק מעתה הרכוש של ידועים בציבור

המחוקק טרח להסדיר בחוק את אופן חלוקת הרכוש בעת פירוד רק עבור זוגות נשואים, באמצעות חוק יחסי ממון. חוק זה קובע עיקרון לפיו מסת הנכסים שנצברת על שם כל אחד מהצדדים מתחלקת בעת הגירושים בחלקים שווים.

עם זאת, המחוקק בתבונתו הוסיף גם סעיף המקנה שיקול-דעת לבית המשפט לחרוג במקרים מיוחדים מהחלוקה השוויונית. המחוקק השכיל להבין שהחיים אינם שחור-לבן, וזה לא תמיד צודק לחלק את הנכסים בצורה שווה.

דוגמה קלאסית למקרה כזה היא כאשר בן זוג אחד ויתר על קידום מקצועי לטובת טיפול בבית ובילדים, ונשאר בעשור השישי לחייו ללא יכולת פרנסה עצמאית - בעוד שהאחר פיתח קריירה שתפרנס אותו בעושר עצום עד סוף חייו.

בישראל חיים עשרות אלפי זוגות ללא נישואים פורמליים, אם מחמת שלא היו מעוניינים בכך, ואם מחמת שהמדינה לא מאפשרת להם להינשא משום שהם כהן וגרושה, בני דתות שונות, להט"בים וכיוצ"ב. זוגות אלה מקיימים אורח חיים של "ידועים בציבור" בדומה לזוגות נשואים, אולם חוק יחסי ממון אינו חל עליהם.

לכאורה, אם לא דאגו לחתום ביניהם על הסכם ממון, כל אחד מבני הזוג הידועים בציבור היה אמור להישאר עם כל הרכוש הרשום על שמו בעת פרידה, אולם בית המשפט העליון ראה מצב זה כבלתי צודק במקרים מסוימים, שבהם חיי המשפחה של ידועים בציבור נוהלו באופן דומה לאלה של זוג נשוי.

בית המשפט קבע את "הלכת השיתוף"

בהיעדר חקיקה בנושא, הפתרון שמצא בית המשפט העליון היה להעניק לעצמו סמכויות להעביר זכויות מבן זוג אחד לאחר, בהלכה שנקראת "הלכת השיתוף", במסגרתה בית המשפט העליון מייחס לצדדים רצון רטרואקטיבי לחלוק את הרכוש לאורך חייהם המשותפים. הלכה זו קיימת ומיושמת מזה עשרות שנים.

בשבוע שעבר בית המשפט העליון דן בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי, במסגרתו גבר ידוע בציבור תבע זכויות בדירה הרשומה על שם בת זוגו. בית המשפט המחוזי פסק כי לאור שנות הזוגיות הארוכות והשקעתו החלקית בנכס, לבן הזוג אכן מגיעות זכויות בדירה, אולם לא מחצית אלא זכויות בהיקף קטן יותר.

פסק הדין התקדימי

בפסק דין תקדימי ויוצא דופן, בית המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי באופן עקרוני בתי המשפט יוכלו לעולם לקבל רק החלטות בינאריות לגבי ידועים בציבור: אם הם שותפים ברכוש הוא תמיד יחולק חצי-חצי - או שלא תהיה חלוקה כלל.

באופן תמוה שלא ניתן להבינו, שיקול-דעת לפסוק אחוז נמוך יותר של שיתוף, שניתן על-ידי המחוקק לבתי המשפט לגבי זוגות נשואים, נשלל מבתי המשפט באופן עצמוני דווקא לגבי הזוגות שמלכתחילה בחרו במסגרת גמישה יותר, ושאין כלל חקיקה לגביהם.

בנימוקיו, בית המשפט העליון זורק את הכדור למחוקק, על אף שמלכתחילה לא המחוקק הוא שנתן לבית המשפט העליון את הסמכות להתערב בזכויותיהם הקנייניות של הצדדים, כפי שהם בחרו לרשום אותם. אם בית המשפט החליט שהוא רשאי לקחת מבן הזוג מחצית הזכויות ללא הסכמתו, מדוע שלא יוכל לקחת רבע?

צריך לזכור שבזמן החיים המשותפים לידוע בציבור הייתה האפשרות המלאה לדאוג בעצמו לזכויותיו, אם באמצעות רישום ואם באמצעות הסכם ממון, אך הוא לא פעל לעשות כן. בית המשפט נאלץ להתערב לטובתו משיקולי צדק, אולם אין כל היגיון להגביל שיקולי צדק אלה להכול או כלום, ובפרט כשחוסר הצדק זועק לשמיים באפליה מול זוגות נשואים במצב זהה.

הפעם הקודמת שפסק דינו של בית המשפט העליון בדיני משפחה חולל סערה ציבורית, נגע לפגיעה בזכויות אישה בוגדת בבית הדין הרבני, והלחץ הציבורי אילץ את בית המשפט העליון לערוך דיון נוסף ולהפוך את החלטתו. גם הפגיעה הקשה בזכויות ידועים בציבור כתוצאה מפסק דין זה מצדיקה לדעתי חשיבה מחודשת.