בני זוג התגרשו אחרי 17 שנה. כך קיבלה האישה חלק גדול יותר מהדירה

פרטי המקרה: במהלך נישואים שנמשכו 17 שנים, בהם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים, רכשה האישה דירה, לאחר תקופה בה התגלע משבר בין הצדדים. הדירה נקנתה מכספים שקיבלה ממכירת דירה אחרת שניתנה לה במתנה על־ידי הוריה, ונרשמה באופן שווה על בני הזוג.

עם גירושיהם, ביקשה האישה שלא לחלק את הדירה באופן שווה - לפי הכלל המנחה. הבעל ביקש לחלק אותה חצי חצי לפי הכלל המנחה. בנוסף ביקש לקבוע "שיתופיות מוחלשת" ביחסים מאחר שהאישה בגדה בו, טענה שנדחתה על־ידי בית הדין הרבני הגדול.

בית המשפט המחוזי דחה בחודש שעבר את ערעור הבעל על החלוקה ואישר לבעל 40% משווי הדירה בסכום של 2.75 מיליון שקל, ו־60% לאישה. בסך־הכול בית המשפט הורה לבעל להעביר לאישה 275 אלף שקל, מאחר שהאישה בשלב זה רכשה מחצית מהדירה.

בית המשפט קיבל את גרסת האישה, לפיה היא הסכימה לשתף את בעלה בזכויות בדירה לאחר שהתנה את שיקום נישואיהם ברישום הזכויות על שמו באופן שווה, וכתנאי להסכמתו לקחת חלק בטיפול זוגי. למרות זאת, זמן קצר לאחר מכן הבעל שינה את עמדתו, והשניים נפרדו.

השופטים בערעור, ורדה פלאוט, צבי ויצמן ויעל מושקוביץ, ציינו כי חוק יחסי ממון מאפשר במקרים מיוחדים ומתאימים לסטות מהכלל ולקבוע חלוקה לא שוויונית של נכסים. נקבע כי הנסיבות מצדיקות את החלוקה החריגה, בין היתר בשל פערי ההשתכרות המשמעותיים בניהם - האישה הרוויחה 8,000 שקל בחודש, והבעל 14.5 אלף שקל.

שיקול נוסף שהביא לאופן החלוקה הוא שרכישת הדירה נעשתה מכספי האישה סמוך לפרידה - הסתרת מידע על־ידי הבעל אודות נכסיו המלמדת על חוסר תום־לב וחוסר שיתוף־פעולה עם המומחה שמונה.

בנוסף, בית המשפט שוכנע כי האישה ביקשה לערוך הסכם ממון לגבי הדירה, אך נמנעה מכך עקב שכנועו של הבעל. הבעל חויב בהוצאות משפט של 15 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: ניתן לסטות מהכלל לחלוקת נכס באופן שוויוני במקרים חריגים. בין היתר, על בסיס יכולת השתכרות ומטעמים של חוסר תום-לב של אחד הצדדים.

מספר תיק: 55308-09-22

פרטי המקרה: בשנת 2021 עיריית תל אביב החליטה להעלות את חיוב הארנונה על דירה בעלת שני מפלסים בבניין שנבנה בשנות ה־70, זאת בשל שיפוץ שנעשה לחדר וכלל 56 מ"ר (שטחה הכולל 201 מ"ר). השיפוץ שנערך 14 שנים קודם לכן כלל החלפת אסבסט לגבס.

חיוב הארנונה שונה בשל שינוי מועד הבנייה - משנת 1973 אז הוקם הבניין בשיכון ל', ל־2007 אז בוצע השיפוץ.

למועד סיום הבנייה יש השפעה ישירה על גובה החיוב למטר בארנונה - ככל שהבניין חדש יותר, כך הארנונה גבוהה יותר. מדובר בהפרשים שיכולים להצטבר בחישוב שנתי לאלפי שקלים. צו הארנונה קובע כי אם "נוסף לבניין שטח עקב השיפוץ", שנת סיום הבנייה תקבע לפי מועד השיפוץ. המחלוקת בין העירייה לבעלת הדירה נגעה להכרעה לגבי שנת הבנייה של החדר.

בעלת הדירה עתרה לוועדת הערר בשנה שעברה באמצעות עו"ד טל קדש וטענה כי לא מדובר בבנייה חדשה אלא בהחלפת רכיבים, התואמת לתקנות התכנון והבנייה, וכי נעשה שינוי פנימי בלבד של החלפת האסבסט לגבס. לטענתה, כאשר הסתיימה בניית הבניין, הסתיימה הבנייה של החדר על הגג, והשיפוץ שנעשה ב־2007 לא הגדיל את שטח הדירה אלא נועד להסיר מבנים מסוכנים לבריאות.

ועדת הערר קיבלה בסוף החודש שעבר את הערר וביטלה את תוספת החיוב בארנונה בהכריעה כי מדובר בשיפוץ של מבנה קיים ללא תוספת שטח. נקבע כי אין ראיה להיקף ההריסה או השיפוץ של החדר הקודם, והושם דגש על כך שחלפו 14 שנים ממועד השיפוץ. "בהיעדר היתר בנייה או כל ראייה משמעותית אחרת, המלמדת באופן ברור כי 56 מ"ר על גבי גג הדירה נהרסו כליל ונבנו מחדש ב־2007, החלטנו כי יש מקום לפרש את הדין לטובתה של העוררת". זאת גם בהתחשב באופן דיבורה, גילה ומצבם הרפואי של בני הזוג.

משמעות הפסיקה: ניתן לשנות מועד בנייה לשטח בדירה, ובכך להעלות את חיוב הארנונה, רק אם יש ראיות ברורות לכך שהשיפוץ הוסיף שטח או שמדובר בבנייה חדשה.

מספר תיק: ערר 140023305

פרטי המקרה: בית הדין הרבני הגדול מבקר בפסק דין חריג שלושה דיינים מבית הדין בפתח תקווה שלא פעלו בהתאם להוראותיו בערעור בעניין פסיקת מזונות לקטינים. הסאגה החלה בפברואר 2023, אז ניתנה החלטה ראשונה בערעור ברבני הגדול על החלטה כי האב ישלם 2,100 שקל, במקום 4,000 שקל כפי ששילם עד היום. לפי ההחלטה, בית הדין בפתח תקווה נדרש לתת החלטה מנומקת, לשמוע טענות נוספות ולדרוש מהבעל מידע על הכנסותיו וחסכונותיו.

באפריל הותירו הדיינים בנימין אטיאס, אברהם אביתר ודוד גרוזמן את ההחלטה, בקבעם כי אין מקום לבחון את הכנסות האב, שכן אלה לא ישנו את סכום המזונות.

"איננו מבינים מה רוצה בית הדין הרבני הגדול, ולא מעניין אותנו לבדוק את הכנסות האב", קבעו. הדיינים ציינו כי לפי ההלכה לא ניתן לחייב את האב על בסיס יכולת כלכלית גבוהה, ולכן אין טעם לחקור על כך. בנוסף כתבו כי ניתן לחלוק על פסיקתם, אך לא לומר כי היא אינה מנומקת. "לא ניתן להוציא לעז", הוסיפו. דיין המיעוט הגדיל וציין כי הוא לא רואה את עצמו מחויב לבית הדין הגדול.

האישה שבה והגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שביקר את הדיינים שלא צייתו להנחיותיו.

הדיינים שלמה שפירא, אברהם שינדלר ומימון נהרי מבית הדין הרבני הגדול קבעו כי התנהלות דיין המיעוט "שומטת את הבסיס להתנהלות מערכת בתי הדין", ונקטו צעד חריג בכך שהעבירו את הדיון בתיק להרכב דיינים אחר בתל אביב שידון בו מחדש. "הבאנו בחשבון גם את הנתון המצער כי בבית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, כפי שנוכחנו גם במקרים אחרים, יש עוד הרכבים ודיינים הרואים עצמם פטורים מהחובה לפעול בהתאם להוראות בית הדין הגדול".

הדיינים בבית הדין הרבני הגדול כינו את אמירות הדיינים בפתח תקווה כ"אמירות לא ראויות שעלולות להיחשב לניסיון להשיב עלבון", וציינו כי ייתכן שהדיינים נפגעו מכך שנאמר להם שלא נימקו, אך "עלבון אינו תוכנית עבודה".

לדברי עו"ד ד"ר שרון פרילינג, שייצגה את האישה, "בית הדין הרבני הגדול התערב בצורה יוצאת דופן וראויה לציון בהתנהלות שיפוטית שהיה בה כדי להחליש את אמון המתדיינים במערכת הרבנית".

מטעמו של הבעל, שלא היה מיוצג בהליך, נמסר: "אנו מצרים על עיתון גלובס שבחר לשמש פלטפורמה להפצת מסרים לבית הדין שלא באמצעות סדרי הדין המקובלים ובכך להשפיע על קבלת ההחלטות בתיק. אנחנו מקווים שהדבר לא ישפיע על המשך עינוי הדין במשפט גירושים זה, המתנהל מזה יותר משבע שנים תמימות".

משמעות הפסיקה: בית הדין הרבני הגדול העביר מסר על החשיבות לכבד את ערכאת הערעור לצורך התנהלות מערכת בתי הדין.

מספר תיק: 1214738/4