קדוש מעונה או אביר: אופנהיימר מייצג את פניה הכפולות של אמריקה

דמותו החידתית של ד"ר ג'יי רוברט אופנהיימר חוזרת אל התודעה הציבורית בסרטו העוצמתי של כריסטופר נולאן. אופנהיימר, האיש שחתום על פרויקט מנהטן - תהליך הפיתוח והייצור של פצצת האטום האמריקאית בלוס אלמוס - נולד בשנת 1904 ונפטר מסרטן הגרון בשנת 1967.

● סרנדיפיטי | מה אפשר ללמוד ממאמא תרזה על בחירת המיקום שלנו בבית קפה?
● קניתי | בחנות טלפונים במאה שערים מצאנו רגל קרושה ומעט תקווה
● רעיון | ברבי מבקרת אצל גניקולוג ומסירה את הגבול הדק בין הדמיון למציאות

בעיירת הבוקרים המדעית שייסד על רכס מדברי גבוה שימש אופנהיימר כמנהל הפרויקט לפיתוח הפצצה. אך למעשה הוא היה הכול: השריף המקומי, ראש העיר הדואג לאזרחים והאיש שעמד בראש קהילייה בינלאומית של מאות מדענים מן השורה הראשונה. בראיון מאוחר שערך עמו סטפן גרוייב ב־1965 שרטט אופנהיימר את האווירה ששררה במקום: "הייתה מין מחשבה מוזרה למדי שניתן לשמור על חשאיות עם כמה חיילים מסכנים שרכבו על סוסים מסביב לגדר".

כאיש מערבון קלאסי אופנהיימר ביקש לחסל את הרוע הגדול: שמו באותה העת היה היטלר. רצה הגורל, והיטלר הקדים אותו והתאבד עוד לפני שהאנרגיה המטהרת של הפצצה הפכה לזמינה. יפן הסרבנית הייתה הבאה בתור - הפצצה האטומית שהוטלה על הירושימה ב־6 באוגוסט 1945, ולאחר מכן על נגסאקי, גבתה מספר עצום של נפגעים.

ואולם, אופנהיימר לא הסתפק רק בתפקידו האפוקליפטי כמחריב העולמות. הוא גם ביקש לחבור אל ליבה של אמריקה. לשם כך מיהר להשיל מעליו את זהותו היהודית ורדף אחר ערכים אמריקאים חלופיים: פרגמטיזם ועוצמה, ליברליזם, צדק ושוויון. עמדה זו הייתה נוחה לאליטות היהודיות שהיגרו מגרמניה בסוף המאה ה־19 ושמשפחתו של אופנהיימר נמנתה עמן.

למרות כמיהתן העזה להיטמע בתוך התרבות האירופית הן נתקלו בעוינות ונדחו על ידה, מה שאילץ אותן לשמר בעל כורחן את הזהות היהודית. באמריקה שאליה היגרו הן תרו אחר הזדמנות שנייה להיפטר ממנה. דוגמה אופיינית לכך הייתה הצנעת השם הפרטי ג'וליוס, שהוענק לאופנהיימר בלידתו. נותר ממנו רק רמז עמום בדמות ה"ג'יי".

הסיפור האמריקאי היה אחת השאיפות של אופנהיימר, אך הסיפור הזה היה אמביוולנטי מאוד: מצד אחד, הוא ביטא את הכמיהה האמריקאית העזה אל הגודל ואל העוצמה; ומצד שני, בתוך הסיפור האמריקאי הזה פיעמה גם רוח של מוסריות נעלה - לבנות את ארץ כנען בקונטיקט.

באישיותו של אופנהיימר נמזגו אפוא המגמות האמביוולנטיות של אמריקה והיו לבשר אחד. מחד, הוא מעולם לא חזר בו מתמיכתו בהטלת הפצצה על הירושימה ונגסקי. לאחר הביצוע "היעיל" של המשימה ראה עצמו כמחריב העולמות. מאידך, לאחר המלחמה הוא ביקש בכל מאודו לכפר על המצאתו ופעל לפירוק הנשק הגרעיני.

מה בעצם רצה האיש המוזר והמיוחד הזה? נדמה כי יותר מכול הוא רצה להיות נאהב. בשנת 1945 הוא היה קרוב מאוד להגשים את חלומו, כשהפך לאיש הפופולרי ביותר באמריקה ותמונתו התנוססה בשערי השבועון טיים. אופנהיימר הוכתר כאיש המאה.

בשנים שלאחר תהילתו הוא ניסה לשמר את מעמדו ככוכב תקשורת ועדיין ערג לאהבה מצד הציבור האמריקאי. אך הוא הושפל עד עפר כבר ב־1953 בוועדה לחקר פעולות אנטי־אמריקאיות, מיסודו של סנטור מקארתי. אופנהיימר הואשם באהדה למפלגה הקומוניסטית, חשדו בו בסיוע למרגל בריטי שהעביר (כנראה) את סודות האטום לרוסים; סיווגו הביטחוני נשלל ממנו והוא נותק ממקורות הכוח וההשפעה שלו בוושינגטון ובפנטגון.

חזרתו של הגיבור אל הזירה מתרחשת כבר ב־1963 כאשר הנשיא לינדון ג'ונסון מעניק לאופנהיימר את הפרס היוקרתי על שם אנריקו פרמי. בשנת 2006 יוצאת הביוגרפיה "פרומתאוס אמריקאי" מאת קאי בירד ומרטין ג'יי שרווין, וזו מעניקה לו הילה של קדוש מעונה - האיש המקריב את חייו למען האנושות. פרומתאוס, נזכיר, הוא האיש שמוסמר במצוות זאוס אל סלע בקווקז והיה כבול אליו שנים רבות. מדי יום הסתער עליו עיט וניקר את אונות כבדו, ומדי לילה צמח כבדו מחדש. היה זה עונש מהאלים על כי גילה את סוד האש לבני האדם.

בשנת 2023 מופיע סרטו של כריסטופר נולאן ודמותו של האיש משורטטת כאביר האפל של אמריקה - האיש שידע יותר מכל אחד אחר לייצג את פניה הכפולות של אמריקה. הסיפור האמריקאי הטרגי נחשף עתה עד תומו, סיפור עלייתו ונפילתו של הגיבור. אנו צמאים לשמוע אותו שוב ושוב.