בתחום הדת והמדינה זה לא הזמן לחזון אלא לעסקאות נקודתיות

הכותבת היא מנכ"לית ארגון קולך, פורום נשים דתיות

נשפכו כמים טיעונים בעד ונגד התחשבות בקבוצה הדורשת הפרדה בשמורות הטבע ובקבוצה הדורשת מניעת הדרה באשר היא, וטרם התקיים משא ומתן של ממש בנושא. תפסה את תשומת הלב הרכבת הקלה שיצאה מהתחנה הראשונה בפתח תקווה ונסעה עד בת ים, תוך שהיא עוברת בבני ברק. בשלב זה התחילה סערת הנסיעה (או אי הנסיעה) בשבת ושוב טיעונים ודרישות והאשמות מבלי להתייחס לפרטים כמו נתיב הנסיעה, התחנות התת קרקעיות בבני ברק ומידת הפגיעה באווירת השבת הדתית לעומת הפגיעה בחופש התנועה של מי שרוצה לנסוע ולבלות בשבת.

הרכבת הקלה ממשיכה את נסיעותיה הראשונות, על התקלות והשיבושים הקלים, והלא קלים, הצפויים לה והנה העיר בני ברק חוזרת לכותרות עם צעדת מחאה ברחובותיה ודרישה מהציבור החרדי כולו לקחת חלק משמעותי ולהיכנס תחת אלונקת חיינו במדינת ישראל. זו מחאה שמייצגת קול הרוצה לרתום את החברה החרדית למשימת השוויון בנטל, מתוך הנחה שחבריה הם אנשים בעלי מחשבה עצמאית, מול קול שטוען שאין טעם בפניה האישית, כי החרדים מקשיבים ממילא רק לרבנים, אליהם מכוונת הצעדה, ובינתיים קמה יוזמה שרוצה לפייס בין נשים ממגזרים שונים.

ההנחה הבסיסית שלי היא שכולםן פועלים ופועלות מתוך רצון אמיתי לקדם חברה טובה יותר. דרך המעיינות, הרכבת ומחאת בני ברק, רק שהתשובה לשאלה "טובה למי"? היא סלע המחלוקת.

הפתרונות קיימים

זה לא שאי אפשר לחיות כאן יחד. בימים כתיקונם היינו יכולות לשבת סביב שולחן עגול, לשתות אמריקנו איכותי או לאכול שטולענט מסורתי ולפרק כל סוגיה לסעיפי סעיפים, לשקול יחד עלות ותועלת לכל קהילה ולבנות יחד מתווה סביר שיאפשר לנו לחיות יחד, גם כשאנחנו בדרך, בחיק הטבע או באירוע תרבותי.

למשל, מעיינות: שחיה נפרדת לגברים ולנשים מקובלת במקומות רבים בחברה הדתית מתוך הסכמה על חלוקת שעות השחייה בין גברים, נשים וקהל מעורב. לא דומה הבריכה השכונתית למקור מים בשמורת טבע נדירה הטובל בנכסי טבע כדוגמת צמחיה, נוף, אזורי ישיבה, מסלולי הליכה ואקלים מקומי. אפשר להתנגד לכל הפרדה באשר היא, אך ברור שישנם פתרונות לוקאליים, נקודתיים, שיאפשרו התנהלות הוגנת במרחב המשותף

רק שבימים מסוכסכים אלו אין לאף אחד מאיתנו פניות אמתית וכנה להקשבה רדיקלית, כי כבר בראשיתה של שיחה אנחנו מתארגנים עם הטיעון שכנגד ומערכות הקוגניציה והנפש המעורבבות זו בזו והחותרות לפתרון, מסוגלות לחשוב רק בגובה משא ומתן שטחי של תן וקח ובלבד שאף צד בוויכוח הסוער לא ירגיש שהוא מופסד.

בלי אמוציות ופילוסופיה

לכן, בלית ברירה, כדאי לנהל את הדיון כפי שמנהלים משא ומתן עסקי. בלי אמוציות ובלי פילוסופיה. בלי אידאולוגיה ובלי אמונות ודעות, אלא באופן מעשי של תן וקח פשוטים: קחו שני מעיינות בשעות הערב ותנו את קו הרכבת קלה. אנחנו נמשיך לפחד מהדרה באופן מוצדק, נחרדות לראות איך שני מעיינות יהפכו לעשרות ויתרחבו לאוטובוסים ואירועי תרבות. במחיר המעיינות תתקיים תחבורה ציבורית בשבת, בצירים מרכזיים, ולא, היא לא תשרת את ה"אליטות" המפגינות אלא דווקא את מי שאין להם רכב שמאפשר עבורם נסיעה בשבת.

וכך, כל עוד קידום המדיניות והחקיקה האנטי שוויונית יעמיקו את הסכסוך ויקרעו אותנו לגזרים, והדיון הציבורי ימשיך להתנהג כמלחמת שוורים שבה אין סיכוי להשיג יתרון אלא בהכנעת היריב. קללות וגידופים יומטרו אלה על ראשי אלה, הטלת ספק במניעי הצד השני. כשמצב היחסים מגיע לנקודה הזו, יודע כל זוג מסוכסך, זה הרגע לעבור לסעיפים היבשים בליווי עורך דין. זה לא הזמן לדבר על חזון. בינתיים עד שיעבור זעם, נמשיך ונדבר בגובה נמוך, פרקטי, ונעשה עסקים נקודתיים, ללא אסטרטגיה וללא חזון משותף.