ניסיתי לארגן יומולדת לילד. זה נגמר בבית חולים

רות עפרוני היא סופרת, עורכת תוכן ראשית בחברת הפקה ומאותגרת רכישות

באמצע חופשה רב-משפחתית בצפון, באופן מפתיע ולא מאוד מתחשב, בני הצעיר הפך פתאום בן 14. עד גיל 4 זה no brainer - אם הם לא זוכרים, את לא דופקת חגיגות יומולדת, למה לטרוח? זה לא שזה ייספר לך ברשימת ההורות הטובה. בשנה שעברה ניסיתי לשכנע אותו שהוא נולד באדר הלא נכון ושאנחנו חוגגים לו שנה כן שנה לא. זה לא ממש עזר, הילד כבר יודע איזה חודש לועזי חופף לעברי.

● קניתי | בחנות טלפונים במאה שערים מצאנו רגל קרושה ומעט תקווה
●  רעיון | קדוש מעונה או אביר: אופנהיימר מייצג את פניה הכפולות של אמריקה
● סרנדיפיטי | מה אפשר ללמוד ממאמא תרזה על בחירת המיקום שלנו בבית קפה?

לא מזמן הבנתי שיש לי שנה־שנתיים עד שהוא משתנקר עליי לפסיכולוגית שבטח תהיה לו, ככה שיש לי גג יומולדת אחד או שניים לתקן את הרושם (המוצדק) שאני פארטי פופר. אז החלטתי להכות בברזל בעודו עושה אבובים בכפר בלום ולחגוג לו בוקר יומולדת בהפתעה מוחלטת יום לפני התאריך המיועד. "אמא שלי, מרוב אהבה, חגגה לי פעם יום מוקדם מדי!", דמיינתי אותו משבח אותי בפני הפסיכיאטרית העתידית שלו, ושמתי בווייז את מקס סטוק בקריית שמונה.

אני ואבא של חתן היומולדת נסענו לקניון צנוע בעיר בחום של 36 מעלות בצל. אולי זה המקום לציין שאני מדדה על קביים מאז נחבלתי בברך בתאונת ספורט הירואית / עשיתי תנועה לא נכונה כשהעמסתי את המדיח. אין לדעת. לקוחות הקניון מיהרו לפנות לי מעבר לאן אשר הלכתי. משפחות מכל צבע, מין וכיסוי ראש גדשו את מרחב הקניות בדרך אל או מהצימרים הצפוניים. בתוך הסטוק קידמו את פני הנופשים והמקומיים מדפים על מדפים של ציוד לתחילת שנת הלימודים: תיקים, קלמרים, מחברות וכלי כתיבה לסוגיהם. שרשראות של דגלונים נוצצים התנופפו מעל ראשי הלקוחות, נעים למשב רוח הרכישות של סוף החופש הגדול והחגים הממששים.

המקום היה נקי ושקט יחסית. השירים ברמקולים הפתיעו ותרמו לאווירה הסוריאליסטית משהו עם סיימון אנד גרפונקל, הביץ' בויז ואריתה פרנקלין. אולי זה היה הפלייליסט הקבוע של שלישי־שלייקס או רביעי-רוק, אין לי שמץ, העיקר שהיה נעים ומצנן.

רציתי כל מה שהציעו המדפים. קולפנים זוהרים, כריות קקטוס, קופסאות פלסטיק ורדרדות מקננות זו בזו בזו, מארזי מברשות שיניים בצבעי הגאווה. לכול הייתי זקוקה עכשיו ומיד אחרת חיי אינם חיים. אחרי מסע מעמיק בלה לה לנד של הקפיטליזם הגלובלי עובד צעיר מאוד ונבוך מאוד, לבוש במדי החנות מאוד, הנחה אותנו לממלכת קישוטי היומולדת, שנגלו אלינו כמיראז' בחולות. כמתנגדת מסורה להסללה מגדרית בחרתי לילד המחרהולדת כל דבר ורוד שיכולתי לתפוס.

ואז זה הגיע, הביפ הזה של SMS בטלפון שלי. בהודעה נכתב שפענוח ה־MRI שעשיתי שלשום בברך אכן מצביע על קרע במיניסקוס אבל שורה מתחת בממצאים החריגים היה כתוב: חשד לפקקת ורידים עמוקה. "פקקת זה כמו ורידים בולטים?" בן זוגי שאל. לא אני ולא המיניסקוס ידענו לענות.

בזמן שבעלי בחן צנצנת חמוצים וכיסא גיימרים עשיתי גוגל על הפקקת. וחשכו עיני. מתברר שפקקת ורידים עמוקה זה קריש דם זדוני שעלול להתגבש בוורידי הגפיים כשאנחנו לא זזים מספיק, כמו בטיסות ארוכות, אשפוזים או פציעות. קיים חשש שהוא יתנתק מדפנות הווריד העמוק וינדוד עצמאית במעלה מערכת הוורידים עד לריאות ושמה יעשה צרות נוראות. לא אידיאלי, מה יש לומר. דימיתי בעיני רוחי איך אני צריכה לבשר ליתום הטרי שיום ההולדת שלו שוב נדחה, והפעם לא בגלל אדר ב'.

אחרי ששילמנו על שקית הקישוטים ופטפטנו עם מרים הקופאית המקסימה שמנו בווייז את היעד - בית חולים זיו בצפת - וקיווינו לטוב. כל כך קיווינו לטוב שעשינו עוד עצירה אחת זריזה בבית קפה בשם לחמ'קה. אני נשארתי לשמור על הקריש באוטו ובעלי קפץ לרכוש בבית הקפה טארט שוקולד ופיסטוק מרהיב ביופיו, כיבוד לאורחי היומולדת או לאורחי השבעה, מה שיבוא קודם.

בבית החולים אבחנו שהקריש אכן קריש אבל הוא לא שוחה בווריד העומק, זה שמגיע לריאות, אלא בווריד רדוד כמו החצבני בסוף אוגוסט. שחררו אותי עם זריקת מדלל דם. למחרת מוקדם בבוקר הסתגרנו כולנו בממ"ד של הצימר ששכרנו בשדה נחמיה, כיבינו את האור, חבשנו משקפיים וצמידים זוהרים וגררנו את ילד הקדם־יומולדת הישנוני לחדר החושך המאולתר שהקמנו. צעקנו הפתעה, יומולדת שמח, ועל טארט השוקולד והפיסטוק כיבינו עוד נר לשנה הבאה.